ליעד כהן הוא אמן-יוצר בן 30, על הפסנתר מגיל 8, בוגר "רימון" וזהו אלבום הבכורה שלו, חסר השם. כהן מסתכל החוצה ורוצה ללכת ("נפל בדרך מצפון ישן שלך/ ואתה ממשיך ללכת/ כאילו לא אכפת/ כבר לא מאף אחד/ תבחר כבר/ הדלת לאט לאט נסגרת"), רואה אביב-סטייל-אליס, רואה פיח של אחרי קיץ שורף, רואה את זאת שלא רוצה אותו. כהן מסתכל פנימה ורואה פרצוף של שקרן גרוע,

מנסה להתמודד עם מלכת המחשבות שמשתלטת לו על ה…ובכן, המחשבות. יש לו פחדים, יש לו שדים. הוא מפנטז על "כשאשכח אותך" ויש לו קול גבוה ונהדר לשיר את כל זה.

רוצה ללכת, אבל שנייה קודם, הוא מחביא חולצה שלו עמוק בארון שלה ו"היא עוד תגלה אותה/ ורק לרגע קטן/ תמונה וגעגוע יפתחו חלון/ של זיכרון שחורק/ …ותיזכר בי", ("החבאתי חולצה"). אני אוהב את הכתיבה של כהן. ברורה, חדה, פשוטה, אבל מלאה בתוכן. זה בנאדם שיודע לתרגם את עצמו למילים, לא ברור מאליו, בימים אלה של הברות חסרות פשר שנזרקות לאוויר.

יש פה קלאסי, פופ-רוק, בלוז קטן ואיזה ולס עצוב, חלקם במנגינות יפהפיות, חלקם די סתם. הפסנתר, כמובן, מקבל תפקידים משמעותיים בליווי. השאר מתפרס על גיטרות, תופים, רביעיית כלי מיתר, אקורדיון וחצוצרה. הוא גם הביא לאולפן מקהלה של 20 זמרים. חן מצגר אדר הפיק מוזיקלית ועיבד בעבודה שלא משאירה מקום להערות וריקי גל (כן, כן) הצטרפה באמצע כדי להדריך, להפיק את השירה ולייעץ אמנותית.

יש לו את זה.