ליאת הבר היא בת 37, ילדת אייטיז קלסית, שאוהבת במיוחד את המוזיקה של שנות ה-50'-60'. למדה ב"רימון" מתישהו, עזבה את המוזיקה, חזרה אל המוזיקה ועכשיו היא מורחת את האוזן בדבש עם האי.פי המקסים הזה שלה.

שישה שירים והם באנגלית, שזה כמו סינית בדברצן, אבל קלטתי פה ושם – אהבה, שאלות עומק, הרהורי שקיעה, כיסופי זריחה וכל מה שנוסע עם פסדובלה, צ'ה-צ'ה-צ'ה וטוויסט. הבר לוקחת את זה עמוק לתוך אווירת האולדיז של השנים ההן, עם בלדות יפהפיות, עתירות כלי מיתר ופסנתרים, מעט מאוד חשמל והמון זיכרונות. הכי מתאר את הסגנון: "The end of the World", של סקיטר דיוויס.

יש לה קול נהדר והיא ממש משכנעת, רוכבת על גלי הכינורות והצ'לו. אלי מגן, אגב, מנגן פה קונטרבס. נועם עקרבי קיבל ממנה הוראות מדויקות והוציא מתחת ידיו עבודה פנטסטית. זה נשמע כל כך מאז, עד שצריך להסתכל חזק-חזק על התאריך כדי לחזור להווה הלא-משהו.

אני לא יודע אם היא תמשיך בקו הזה גם בעתיד, אבל אם לעוף על עפיפון, אז בטח על זה של ליאת הבר. התענגתי.