המפגש שזומן לי עם האלבום השני של אולמן, "כוכב נולד", לא יישכח במהרה ולא מהסיבות הנכונות. אולמן, חצי-מדבר-חצי-שר, מעלה את השעמום באוזן לדרגות שטרם מוספרו. 11 שירים, רובם קצרים ולא למדתי ממנו דבר.
הטקסטים, למשל, מקום טוב להתחיל בו. אתה מקשיב לאולמן ואומר לעצמך: לא יכול להיות, מוכרח להיות משהו מתחת למילים. אין מצב שהבנאדם באמת כתב ככה. מאחורי כל זה, בטח יש איזו כוונה נסתרת שתשפוך אור גדול על הגדולות שבתעלומות החיים. איפה. גירדתי, קרצפתי, עדרתי, חפרתי. זה נשאר, איך לומר, כלום. למשל, השיר (?) "פה זה לא מזרח": "פה זה לא מזרח/ פה זה לא מזרח/ וגם לא מערב/ בין ארצות ערב/ בחסות ארה"ב// פה זה לא מזרח/ בין הפטיש לסדן/ בין קלינטון לסדאם/ בין העתיד לעבר/ בין הים למדבר// פה זה לא מזרח…". גדול, לא? בכל זאת, אפשר ללמוד מפה כמה דברים: 1. החריזה באה לפני הכול, אבל לא לפני הניסיון להתחכם. 2. לפי המצפן של אולמן, פה זה לא זה ולא זה.
יכולתי לצטט לכם עוד ועוד התחכמויות-בגרוש כאלה, לאורך כל השירים, אבל מה הטעם? אין. הברושור קושר את סגנונו של אולמן עם זה של האדמו"ר רבי מאיר בעל הטקסט, זצוק"ל זיע"א ואוי לאוזניים שכך שומעות. מבחינתי, אזכור משותף שלהם באותו משפט הוא לא פחות מחילול הקודש.
אז נלך למוזיקה. בחסות "שיר ערבי", "שיר קאנטרי", "בלוז רך בסגנון אוואנטה" וכך הלאה, מביא אולמן לעולם טריק-מבריק חדש: שתי השורות הראשונות בכל שיר ממצות את כל הלחן. שמעת אותן – יש לך את כל השיר. מנגינות מתיילדות, עם מינימום מלודיה והתפתחות, שנוקשות חזור ונקוש על האוזן המעונה. כלום ושום דבר, גם פה. הבלוז של קלפטון וקנופלר, הקאנטרי של נלסון ופרטון והצליל הערבי האמתי של דודו טסה מתחבקים חזק ומחכים שזה יעבור. תעריכו את האיפוק, הרי יכולתי לכתוב אולמן ברדרז.
ההגשה של אולמן סובלת ממגבלה קולית בטונים הנמוכים ואם להשתמש לרגע בסגנון ובאווירה של הדיסק כולו, הנה עצה: אם זה נמוך לך, תשיר את זה יותר גבוה. הדיבור-שירה שלו אכן מתנדנד בין שלמה בר למא… ששש… לא כתבתי. תבדקו, לא כתבתי. ההתעקשות על האותיות הגרוניות, כשאין לך את זה בדיבור הטבעי, תמיד נשמעת לי לא במקום.
העיבודים והביצוע הכלי הם פחות או יותר הדבר היחיד שכדאי לשים אליו לב. עיבודים עשירים לעוּד, חלק אולמן מנגן בעצמו, בכישרון לא מבוטל, יש לומר. חליל בנסורי, צ'לו, אקורדיון, גיטרות, הכול נמצא במקומו בליווי וגם קולות הרקע בסדר.
בסיום, נותרתי עם התהייה, אם אולמן (שהוא הנושא פה) ואני (רק כמשל) חיים באותה שפה. אני דווקא ביום טוב היום, למה?