תעצמו רגע עיניים, בעצם לא. רגע. "תראו, אני מראש לא חסיד גדול, כן?", זהו, עכשיו תעצמו רגע עיניים ותדמיינו את שלום חנוך אומר את המשפט הזה. משפט שלוםחנוכי טהור, נכון? אז זהו, אני, ואותי אין לכם איך לדמיין, באמת לא חסיד גדול מראש. בטח, אני זוכר לו חסד נעורים, כשפצח ברון ב"משמרון", להקת הזמר של קיבוץ משמרות המוערכת מעט מדי, יחד עם אחיו דני ומאירקה וכל השאר. גם בהמשך: "אדם בתוך עצמו" – כל האלבום, "חתונה לבנה" – כל האלבום, שיאים כמו "לילה", "מחכים למשיח" ו"אהבת נעוריי". כל מה שהוא עשה עם אריק וכל מה שעשה עם בעל הטרמינל, אבל, איך לומר, נשארתי עם "מראש, לא חסיד גדול", בעיקר כי בעבודות האחרונות שלו, חנוך זונח את המלודיה הקסומה והייחודית שלו.

בשביל מאזין, זה לא עניין של מה בכך. כשיש מנגינה, וכשחנוך רוצה – הוא יודע, אתה שר עם הרדיו בכיף. כשחנוך נסוג לתוך משהו די שטוח, לא ברור ומאתגר-מיתרי-קול, אין לך איך לשיר אתו. אולי לזה בדיוק הוא מתכוון באלבום כמו "הרצל לילנבלום", שבכלל צריך להיקרא ליליינבלום, על שמו של וגו'. אף אחד לא יחלום לשיר משהו מהאלבום הזה באודישן ל"כוכב הבא", למשל.

זהו אלבום אינטימי מאוד של חנוך, עם מעט משתתפים. משה לוי הנצחי, שותף ותיק של שלום ואלי מגן, האיש ואגדת הקונטרבס, חברו מימי להקת הנח"ל. יפה עשה חנוך, כשעל העטיפה מופיעים שמות שלושתם באותו גופן וגודל. יש פה גם קצת תמיר מוסקט בתופים, כלי הקשה ושיופים ורומי חנוך, בתו, מפציעה עם קול נהדר וטיימינג ענק ב"שחור לבן" וב"למה שלא נתחלק" (מילים משותפות לחנוך ולמאיר אריאל).

חנוך חיפש כאן ומצא משהו מכונס, קרוב, עם אווירה משפחתית וסאונד של פאב קטן ומעושן, ג'אז, סווינג, בלוז. תשכחו מעליצות. "אלבום אווירה" – זו הגדרה טובה.

באיכות הטקסט, אין אצל חנוך נסיגות. הוא תמיד חד ומגיע. הנה שלושה ציטוטים: "המציאות כולה/ בחוט נמתח/ בין עמודי חשמל/ פוגש הכבל בעמוד/ נדלקת אהבה/ מתוך סיבה/ ושוב נמשך הזרם/ עד העמוד הבא", ("אחת"), ממש מתחבק עם כמה שירים של בעל העברנו-את-פרעה; "עשרים וחמש שנה/ אני עובד פה במפעל/ עד היום הייתי גבר/ ממחר אני מובטל", ("25 שנה"), הדיוק הזה של חנוך: בשלוש-ארבע מילים הוא מקפל מציאות שלמה – מי שמובטל מרגיש לא-גבר;

"הזמן עובר כמו שזמן עובר/ למי אכפת רק אתה זוכר/ תיסע לאט או שתיסע מהר/ יום בהיר אחד לא תתעורר// אתה לומד כשאתה טועה/ אל תאמין למה שלא תראה/ אתה הפראייר הבלתי נלאה/ כמו הצבע שבסוף דוהה…", ("הזמן עובר"), מה שנקרא: ממרום גילו.

איכשהו, מרגיש לי שלא כל השירים כאן הם ממש בציר אחרון. מרגיש כמו אסופה של דברים מהדרך הארוכה, שהוא רצה להביא אותם להרכב הקטן-גדול הזה, כדי לראות מה יצא מהם. למה? היי, זה שלום חנוך, זה למה.

ההגשה השלוםחנוכית של האלבומים האחרונים כבר לא נאבקת באיכות הקול שהוא מפיק מגרונו. עם השנים, קולו, שהיה דקיק, התעבה ויש לו נמוכים יפים, אבל הוא מלחין את עצמו גבוה, כדי להתאמץ ולהגיע לשם. למה? היי, זה שלום חנוך. הוא אוהב להתיז את המילים, בסטקאטו הזה שלו, בורח מדי פעם מהביט וחוזר אליו לפי הפסנתר של לוי.

אהבתי? ככה וככה.