טוב שבאתם. צביקה פורס, הוא באר שבעי במקור, פסנתרן, יוצר רגיש וחריף, ששמו הוא צביקה לורבר, אבל "צביקה פורס" באנגלית זה "כוח צביקה", זורם טוב יותר אולי. הוא עבר מסלול סטנדרטי של עץ נופל ביער: אי.פי שהקליט בבית כנער, הופעות בארץ על במות שונות, "אינדינגב", פסטיבל הפסנתר, יערות מנשה, עוד אי.פי, בקיצור – לאוזן שלכם הוא לא הגיע. עוד מעט יתברר כמה זה חבל והנה אנחנו כאן.
שם האלבום – "שלי." – מרמז על דרכו העצמאית המוקפדת של המחבר. השירים שלו, בדרך שלו, נאמן למוזיקה שאותה הוא רוצה ליצור והוא רוצה ליצור אלטרנטיב-פופ-אלקטרוני, שרק אלוהי ההגדרות יודע מה זה. זה כתוב בקומוניקט, אבל רוב השירים כאן אקוסטיים וכן, פופ משוכלל.
הוא פותח עם "כבד/ה כמו הלב שלי", בלדת פסנתר נהדרת. כיוון שהכול כאן באנגלית, לא אמרתי?, אין הבדל זכר-נקבה בכינויי הגוף, אבל אני לוקח את זה לכיוון של "את כבדה כמו הלב שלי/… נמאס לי משירי אהבה/ אז עכשיו אני הולך לגרום לךְ לשלם על מה שעשית…".
אחר כך מגיעים בטור, אחד אחרי השני, עוד תשעה שירים נפלאים. הדף הזה לא כל להמחיש לכם יופי של מוזיקה, זה הבאג. אפשר לתאר אותה: היא מלודית מאוד, ממש יפה, מעובדת לעילא ויוצרת אווירה של בועה בלתי אפשרית שאתה מיד רוצה להיכנס לתוכה ולגור בה לתמיד.
כששומעים את צביקה שר את זה, לא צריך להתאמץ המון כדי שהמוח יקשר את זה לרופוס וויינרייט, או אפילו לטום ווייטס. טנור נמוך מעט, צרוד מעט, חודר הרבה ומתיישב לך ישר על הלב.
בימים בהם קשה למצוא שיר שמצליח לחבר שני משפטים קוהרנטיים, התקליט הזה של צביקה פורס הוא שמש מגלקסיה אחרת. באמת רמה גבוהה מאוד, גם של החומרים, גם של הביצוע, גם של כל המעטפת.
העניין הוא שזה באנגלית. במבטא שאין לי כלים לפענח. אני לא מתלונן, כל אחד וההונגרית שלו. אפשר גם בעברית ועם קצת מוטיבציה הייתי מוכיח לכם את זה פה, אבל איפה אני ואיפה זה. חשבתי להשאיר את זה ככה, אבל אז הגיע "פסנתר מאובק" וידעתי שתרצו להכיר אותו. הנה, התרגום באחריות הקורא: "פסנתר מאובק ללא קול/ אבל עדיין ממלא את החדר בייאוש/ אין לי אומץ אפילו פשוט לעמוד/ ופשוט לנגן את זה ביד אחת//
כי פסנתר מאובק הוא החבר שלי/ פסנתר מאובק יודע מי אני/ הוא יודע את כל הסודות שלי/ תראה, אני לא ממש מבין/ מה אני עושה עם הידיים// יציב על ה-פָה, אני לא מרגיש כלום/ לחיצה על ה-לָה, אני אבוד במשפטים האלה שהמצאתי/ אני אבוד בדיוק כשאני הולך/ למקשים השחורים שלו". אתם חייבים את זה לעצמכם.
לשיר החותם, "שיירד הגשם", הזמין צביקה את רן שם טוב ("איזבו") להפיק מוזיקלית וזה נשמע עולם אחר לגמרי, עם תופים, (אילן טננבאום), כלי מיתר (תומר עינת), הגיטרות המייללות והקלידים (שם טוב) והבס (יובל וילנר). בשאר השירים, צביקה מנגן פסנתר, קלידים, כתב את הכול, שר את הכול, הפיק את הכול ומדי פעם יש בס של ניר ליסט וקלידים של עדן ליברמן.
הרבה זמן לא נהניתי כך. לכו לחפש את זה.