לפני שנתיים, בחורף 2007, יצא לאוויר "אריק ברמן – I" ועשה באז גדול. ברמן התגלה כלהטוטן טקסטים מרהיב. זרמים מאיר-אריאליים חזקים התבררו במעבה האדמה של יצירתו. אני מאוד בעד השפעות של האדמו"ר הי"ד, שהעמיד (לגמרי לא במקרה) תלמידים הרבה. "אריק ברמן – II" מחזק את המחשבה הזאת. השפה שהוא לש כפלסטלינה נמצאת שם וגם הרעיונות החדשניים וחיתוך הדיבור/שירה הייחודי – מזכירים מאוד את אריאל. כיאה לממשיך דרך מסור, השורות של ברמן ארוכות, מה שעושה שירים ארוכים, לא לבלבל עם משעממים. כמו אריאל, ממשיך ברמן להתעקש (בצדק) ולהכביר את כל פרטי העלילה, כדי להביא תמונה מלאה של הסיטואציה. רק כך, הפאנץ'-ליין עובד.
לצד זה, מאקרובט-מילים כברמן ניתן לדרוש דיקציה תקנית. הוא בולע מילים, שר ברגיסטר שלא סגור על עצמו, הנמוכים שלו הם חושך והוא הרבה פחות זמר ממאיר אריאל, שהיה אמן גדול בהגשה של שיר, ואם חושבים על זה – בכל הגשה.
אבל אנחנו באריק ברמן. גם הדיסק החדש עוסק במערכות היחסים המפותלות שלו עם שותפות ועם עצמו. ברמן מוזג לתוך השירים שלו כדים של ציניות ומערבב את זה יפה עם הומור וקריצה. כל כך הרבה ציניות, עד שלראשונה שמעתי פה גם מוזיקה צינית.
הנה כמה טעימות מהטקסטים של ברמן: "אני עולה לירושלים למסיבה המי-ומית/ אני הולך לרחוץ ידיים בביצה המקומית/ אני אשים פתק או שניים בחומה האלוהימית/ אבל לא לשם שמים, אלא לשם הגשמה עצמית// איזו אישה פעם אמרה לי שבכלל לא כדאי לי/ אבל מה היא מבינה? אני עוד שנייה נוגע!/ היא אמרה 'תשמור את החלומות לעצמך וללילות/ כדי שתוכל להתעורר, אחרת תשתגע'…" ("הגשמה עצמית").
וגם: "…ובשבע תישארו/ כדאי לכם לראות/ מיד יהיו כאן זה וזה ועוד -/ הפן המתחנפן, ההתניניים הדומעות/ העניבות המעליבות-המצועצעות/ נספר לכם לאן נושבות הרוחות הרעות -/ יד ביד מול השקיעה הסגולה בשקיעות…", ("שש אפס למדינה").
המוזיקה של ברמן, אין ספק בכך, באה לעולם בשירות המילים. קצת פולק, קצת בלוז, קצת קאנטרי-פופ, רוק-רך, הכול לא מפותח מוזיקלית עד הסוף – קונטרסט כמעט מלא לוירטואוזיות של הטקסטים. לפני הכול, ברמן הוא כותב מילים ולכן אין לו בעיה לכופף את המקצב כדי לסיים שורה כמו שהתכוון ושילך הקצב לחפש את החברים שלו. האוזן לא רושמת לו על זה נקודות רעות.
לעומת זה, העיבודים, שברמן עשה עם אודי קראוס והחבר'ה, משוכללים הרבה יותר. כלי הנשיפה והמיתר, שנוכחים בצורה בולטת בכל רצועה, לוקחים את העניינים לצליל מיוחד, מאוד מעניין. משה (NBA) לוי, מפיק-על שיודע לזהות איכויות, קשר את הכול מלמעלה, בהפקה מוזיקלית נהדרת. קראוס ולוי עבדו עם ברמן גם באלבום הבכורה שלו.
עד כאן המחמאות ועכשיו זה: ברמן כבר הוכיח שהוא יכול לחרוז כל דבר עם כל דבר, אבל מה שיש פה ב"אריק ברמן – II" איטס טו מאצ'. מכירים את הסיפור על הלוליין בקרקס, שהלך את כל החבל בגובה 50 מטר, בשיווי משקל נהדר ועל המטר האחרון הרגיש שהוא חייב לעשות סלטה ונפל מובס את כל הגובה הנורא הזה? לא? גם אני לא, אבל זאת התחושה שעולה מהטקסטים של ברמן. זה מרגיש כמו משהו שחורג מהצורך ללהטט את הסיפור ומתחיל להתרכז בהצגה – תראו מה אני יכול לעשות. ברמן לקח את הגאונות שלו צעד אחד רחוק מדי, לא בכל השירים אמנם, אבל מספיק כדי להושיב את הדיסק הזה על גבול הנמאס. גם ההתחכמות במעבר בין רצועה 13 ל-14 מיותרת לי לגמרי. גם המשפט האחרון הזה אולי מיותר לגמרי, אבל בזכותו מצאתי את המילה המתאימה לסכם: מתחכם מדי.