הדבר הראשון שעולה מהאזנה לדיסק הבכורה של דניאלה ספקטור הוא הבשלות. ניכר שהחומרים האלה מתבשלים כבר זמן רב בסירים שלה, עוד שיוף, עוד גימור והנה זה יוצא כמעט אוקסימורון – אלבום בכורה בשל.
הדבר השני הוא הקול של דניאלה ספקטור. קול גבוה, יוצא מהכלל טוב, רך במידה, גמיש למשחקי גרון, עם צבע מרתק, קרוב לאפרת גוש, רק ללא הדיקציה הבלתי נסבלת של האחרונה. גם פה, ספקטור מתגלה כזמרת מקצועית ובשלה, שיודעת לקחת את הקול שלה לאן שהיא רוצה ולא להפך, ראה שירי מיימון, למשל. ספקטור מחלישה, מגבירה, מרככת, מעשירה, מדייקת עד נימי הניואנסים של הצליל הרצוי לה, כפוף לטקסט ולנושא.
הטקסטים שלה עוסקים בפנטזיות, בהלכי נפש, במסעות רחוקים למקומות זרים, לאו דווקא בפועל. "הדוב הלבן הגדול/ חוצה את מישור הקרח הלבן/ אם ייעצר או ייפול/ יקרוס הקרחון מתחתיו…", ("הדוב הלבן הגדול"). משל? נמשל? התשובות לא משנות דבר. זהו שיר מצוין, מולחן לעילא ומבוצע נהדר, כך שלא באמת משנה לך אם ספקטור אכן הייתה באלסקה. "יש שם ארובות ואוטובוסים/ ארובות ואוטובוסים/ עיר גדולה שעטופה ביערות/ ואי אפשר לחמוק מהתחושה/ זה לא קשור אליי, אבל אני/ בכל זאת מרגישה…", ("ארובות ואוטובוסים"). כשיהודי שומע ארובות ויערות, זה עושה לו מיד הקשר ברור. "זה לא קשור אליי" – אולי ספקטור לא באה ממשפחה של ניצולי שואה, אבל היא בכל זאת מרגישה, כי היא חלק מאיזה חינוך, מאיזה כלל. אבל גם בלי כל הניחושים האלה, השורות האלה, וחברותיהן בהמשך השיר, מעבירות היטב תחושה של זרות וקירבה באותו זמן. זה עושה את ספקטור לכותבת מוכשרת ולמה בעצם להצטנע – משוררת.
ספקטור הלחינה את כל הדיסק, בכישרון עצום. אין פה להיטים מסנוורים, אבל תשעת השירים האלה גורמים לך לרצות לשמוע אותם שוב ושוב ולגלות בהם עוד דברים ויש. היא מנגנת על פסנתר, קלידים, מפוחית, בנג'ו, קסילופון, אקוסטיות, חשמליות ועשתה גם את כל העיבודים, התכנותים וההפקה המוזיקלית.
הכול נשמע יושב במקום, מוקפד ומחושב. זוהי חבילה שלמה ומופלאה של זמרת-יוצרת, שעושה הכול לבד. הנה בנאדם שהגיע מוכן לגמרי לעבודה שלו.
אהבתי מאוד.