הצלחתי לא רע במלחמה להפריד בין ג'קו אייזנברג לתדמיתו. אני יודע, כל הפוזה ההיא של הרוקיסט העצבני והבועט, הילד הרע שלא עושה חשבון. בסדר, לכלך, התנצל, שמנו בצד. עכשיו הוא מוציא דיסק בכורה ובמלחמה להתחבר אליו לא ניצחתי. לא יודע, לא מדבר אליי, הג'קו הזה ואני גם לא מאמין לפוזת הרוק שלו.
אייזנברג לובש את הג'ינס הנכון, אבל תצמידו רגע לחי למוזיקה שלו – היא לא דוקרת. הוא נשמע כמו רוקר-מחמד. הוא עושה מיינסטרים-פופ ואין רע בזה, כל זמן שהפופ הזה לא עוטה תחפושת דיסטורשן ומנסה לשכנע שהוא רוק. אני לא מאמין לדיסטורשן שלו, יגידו אלפי בנות 12 מה שיגידו. רוק, ככה חינכו אותי, הוא מסר, הוא חבילה של טקסט-מוזיקה-עיבוד-הגשה. כל אחד מהמרכיבים האלה צריך להיות מכוון אל אותה נקודת כאב-מחאה-יו-ניים-איט ולצרוח את זה, אפילו בשקט. זוכרים איך אהוד בנאי קורא ללו ריד? "הפח הדוקר". ג'קו לא עשה בדיסק הזה אפילו את חצי הדרך לשם.