הבילויים קמו ב-96' ומיד עשו רעש שונה. יָמִי ויסלר (הבן של פוצ'ו) ונועם ענבר הביאו אז לאוזן עברית חדשה ומרתקת (ויסלר) ומוזיקה שמתרפקת על מקצבים ותבניות מהעבר (גם ויסלר). די אם נזכיר את "כשנפוליאון יכבוש את עכו", "שגר פגר" ו"אוטו זבל". זה היה מחתרתי, אבל טיפס מהר מהשוליים למרכז. הטקסטים המטורפים של ויסלר באו טוב באוזן ואי אפשר היה להתעלם מהווירטואוזיות של הכתיבה, החריזה וגם ההגשה.

הם נפרדו לשלום ב-2008 משאירים אלפי מעריצים פעורי פה, אבל מי שבאמת מכיר את הבילויים לא יכול להיות מופתע מדבר.

עכשיו הם על תקן של להקת-אד-הוק: נפגשים, עושים דיסק, מופיעים איתו בקיץ ושוב נעלמים מי יודע לכמה זמן והאמת, למי באמת אכפת. העיקר שמתישהו הם חוזרים. "הורה הסלמה!" היא היציאה האחרונה של הצמד, אליו הצטרפה כאן גם מאיה דוניץ כחברת הרכב וים של נגנים כתזמורת הדיסק. תמיר מוסקט נתן פה הפקה מוזיקלית מופתית.

ולעניין עצמו: ויסלר נשאר כותב גדול שלא מוותר לאף אחד ולשום תופעה.  יושבת כמו גדולה בכל השירים, מהסכסוך המדיני, עבור במצוקת הדיור, במחאה, בכישלון הכללי, בכישלון מערכות היחסים, בקיצור – חגיגה גדולה של קדרות. אלא שויסלר יודע לדכדך את זה עם קתרזיס ולקרוץ בזמן הנכון, כך שמפלס הציניות במרק הזה עובר מקיצוניות אחת לשנייה והופה! כולם! לרקוד עכשיו את הורה הסלמה! ימינה! ימינה!

ההיגיון נותן שלקח קצת זמן לכתוב את האלבום הזה, כך שויסלר כיוון לכאן ועכשיו כבר לפני חודשים. המצב האלים, הגרוטסקה, המציאות שצוחקת לכם בפנים – כל אלה נזלו מהמקלדת של ויסלר לתוך "הורה הסלמה!".

למשל, תחושת הסוף הקרב: "כשזה יקרה ניפגש על החוף/ כשיגיע הסוף/ נאכל פירה מדברים שנקטוף/ נצטרך לאסוף כשיגיע הסוף…", ("ניפגש על החוף").

כשויסלר מסתכל החוצה, הוא רואה את זה מגיע. אין לו איזו משקפת מיוחדת, רק מבט מדוכדך-מבודח. בגבולות, בכבישים, בקופות החולים, בבנקים, בכל מקום, ויסלר אומר לכם: זה מגיע.