באלבומיה הקודמים, היו מי שהציבו את הדרה לוין ארדי כ"ג'וני מיטשל" הישראלית. מדרגה גבוהה להיות בה והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. בעוד מיטשל המשיכה משם היישר לתוך לב הקונסנזוס של האמריקנה, ארדי התחילה ונשארה באלטרנטיבה הישראלית, כמייסדת ז'אנר של קאנטרי-סול מיוחד לה. ובאנגלית.

"כאילו אין מחר" הוא אלבומה הראשון בעברית והוא גם שובר חזק לכיוון ההיפ-הופ והראפ. שינוי מעניין, אם כי היסטרי מעט. הייתי שמח לקבל ממנה אלבום פחות תזזיתי, שמשמר יותר מהעבר ומשלב פחות מהעתיד ויעשה את המעבר מסונכרן יותר עבור סופרי ה-50, אבל אני אולי לא הקהל הקלאסי שלה.

בכל מקרה, אם כבר ראפ – אז כמו שצריך. ארדי מקפידה שלא לדלג על שום חטא-כתיבה קטן ששייך לז'אנר המתראפראפ. היא מוזילה את השפה לאשפה ויחד עם זה, יכולה באותו טקסט להנגיד לזה שפה גבוהה: "…תחפור ביסודות, תמציא חוקים, תרעיד את הסיפים ועוף בנתיבים המקבילים…", לעומת "…הקוּל יפה, התוכן קצת רפה, הסטייל מגניב… חסר לי משהו מרגש, חסר ניצוץ גועש, רוצה להיות חמה עליך אש…", ("הראפ האחרון").

ארדי שרה, איך לא, על זוגיות בעייתית, על היצירה, על הזוגיות עם היצירה, על תקוות הרדיו ושיר מרעיד אחד, "ראיתי מלאכים".

אבל נדמה כי השיר שמוסר את ארדי הכי נכון בפאזה הנוכחית שלה הוא "סלב אלטרנטיבה", שם היא מספרת כי "אני לא עצבנית, רק טיפהל'ה מתוסכלת. עבדתי נורא קשה להיות נהדרת, ואמרו לי שלא מבינים מה אני אומרת. אז עזבתי ת'בית, נהדרת זה שמי, ואמרתי, הדרה, חייך כשמך, תרגמי! כל מה שכתבת בצורה מפוארת, את יושבת עכשיו, מילה במילה מתרגמת. תרגום חופשי כמובן, כמו מישהי אחרת. את המהפכה האמיתית הרי אף טלוויזיה לא ממש משדרת".

הדיסק הזה בעברית הוא ניסיון של ארדי. חסר לה קצת ביטחון עם השפה, למרות שאין לזה שום סימנים בסגנון, בהיגוי, במבטא, או בתחביר, אבל בפזמון של "סלב אלטרנטיבה", היא בכל זאת מבקשת: "בוא אליי קהל נחמד, אני שלך בכף היד. חבק אותי, תגיד שבעברית אתה אוהב אותי, ותן לעוף חופשי".

הלחנות הראפ האלה לא יותר מסבירות ובאות לשרת את הטקסטים ולתת כמה צלילים לאוזן, לנוח מהמלל המתגעש הזה. יחד עם זה, העיבוד (יונתן גולדשטיין) לא ויתר על כינורות, טרומבון, ביט בוקס, יחד עם הגיטרות, הבס, הפסנתר והסולו הקורע של דודוש קלמש ("הדג נחש") ב"תחנת הרדיו הישנה".