מאיפה שלא תתחילו את יוני רכטר, זה יצא לכם טוב. מאוד טוב. אפשר להתחיל ב"כוורת", למרות שכבר קודם הלחין והתפרסם. ב"כוורת" הוא היה הקלידן הגמלוני, אאוטסיידר גמור ליד צ'רצ'יל, שכבר היה כוכב וחבורת יוצאי להקת הנח"ל (גידי-דני-אלון-פוגי-ואפריים). רכטר תמיד היה שקט מכדי להיות סטאר. כל הנוצצים האלה, הפתיחות, ההשקות, הפלאשים – זה לא הוא. מכל עשרה אנשים שתשאלו, תשעה יגידו שלדעתם הצבע האהוב עליו הוא אפור. לדעתי, במילון הפתגמים, ליד "מים שקטים חודרים עמוק" צריכה להופיע תמונה של רכטר. באפור, כמובן.

רכטר, ניחוש לא מסוכן מדי, גדל כפסנתרן קלאסי, שוודאי טחן שעות את שופן עד שיצא לו משהו סביר. אחר כך, ואחרי "כוורת", התפרץ ממנו כל הג'אז הזה. העבודות שלו עם גידי גוב ואריק איינשטיין, העבודה שלו בתיאטרון, העבודה המרכזית שלו עם הטקסטים המופלאים של עלי מוהר, האלבום שעשה עם אריק משירי אברהם חלפי – כל אלו מציבים את רכטר, לטעמי, כמוזיקאי הישראלי החשוב של זמננו ואני זוכר היטב את כספי, ארצי, סנדרסון, שנכון, כל אחד מהם חולל מהפכה משל עצמו.

לרכטר, וזה לא יפתיע את מכיריו, יש חוש הומור אדיר. הומור מוזיקלי, איכותי. לא פאנץ' שיגלגל אותך מצחוק, אלא משהו קסום שישאיר לך חיוך מאושר הרבה זמן על הפרצוף. הוא מלחין משוררים, מחזאים, תמלילנים והיי, הוא עשה את "עטור מצחך", (חלפי), שכבר כמה עשורים נחשב לשיר הישראלי היפה ביותר. כך שאם נסכם: כל שיר של רכטר הוא אושר גדול ואוסף שירים שלו (27) זה כבר באמת תענוג חריף מדי, כמאמר האדמו"ר מאיר אריאל זי"ע.

למה נדרשנו לכל זה: בפסטיבל הפסנתר 2010, העלה רכטר מופע חדש בשם "העיקר זה המוסיקה". זה היה מיקס מופלא של שיריו הידועים ושירים חדשים שלו. במופע ליוו את רכטר איתי פרל, יעל נחשון, יעל צבי, נעה לוי ומקהלת "עדי" והוא אירח בו את מיטב הקצפת: יודית רביץ, נתנאלה, שלומי שבן, רונה קינן ועוד כארבעים מוזיקאים. אתם יכולים לתאר לכם את האקסטזה של הקהל.

אבל למה לדמיין. המופע עלה עכשיו על דיסק כפול ואין לתאר את היופי הזה. "עד הבוקר", "שטח ההפקר", "נמה יפו", "כבו האורות", "שיר אהבה סטנדרטי", "עטור מצחך" (יודית), "ערב עירוני", "שיר נבואי קוסמי עליז", "תן לי יד" ועוד ועוד. הרבה הפתעות, עיבודים חדשים ומרתקים, אווירה קסומה ואיך אמרנו? חיוך מאושר מרוח על הפרצוף.

אל תחמיצו את האלבום המושלם הזה.