הדבר הראשון ששמים לב אליו אצל אפרת גוש הוא השבריריות שלה. הדבר השני הוא הקול הנפלא שיוצא ממנה. קול מביע, דרמטי, מציג את השירים, חולף את כל השפיצים הנמוכים והגבוהים. היא מגישה את השירים שלה בסגנון מאוד אישי, אינטימי, כמעט מוותרת עלינו. היא יכולה ללחוש טקסט, היא יודעת לקרוע אותו, מגוונת מאוד.

"תמיד כשאתה בא", שפותח את הדיסק, מסמן בכל מובן את כל מה שבא אחריו. התוכן הלא-רגוע, חוסר הביטחון שהיא משדרת ביחסים, אווירה אינטימית, כלי קשת יפהפיים. "תמיד כשאתה בא" לא מייתר את כל השאר, אבל בהחלט משמש להם שיר-יסוד ונקודת מוצא: הבחורה לא באמת יודעת מה היא רוצה להרגיש. עם צ'לו, ויולה והקול של גוש יש לתרכובת הזאת אפקט מהמם.

מעניין, לא? כי זה מה שנכתב פה על הדיסק הראשון של גוש, שיצא באביב 2005. עכשיו גוש יוצאת עם הדיסק השני, נקודת מבחן לכל אמן – "הסליחה ואני". היא קצת פחות שברירית כאן, מראה אסרטיביות – "קודם כול, הגני על הגוף/ שאיש מבחוץ לא ייכנס בך…", ("קרב אגרוף"). היא כבר גם יודעת היטב מה היא רוצה: "כמו שזה היה ככה שיהיה/ בלי שנתערב בלי שנשנה… בלי לומר שלום/ בלי לתת חיבוק/ כמו שזה היה/ ככה בדיוק…", ("כמו שזה היה"). הרבה פחות רומנטיקה יש ב"הסליחה ואני" לעומת אלבום הבכורה. עולה מזה תהליך של התפכחות, שלא בהכרח עושה טוב לגוש.

הקול המקסים שלה נשאר כשהיה, גם הדיקציה המתיילדת. והאינטימיות. בדיסק הזה, גוש מופיעה גם כיוצרת, כותבת ומלחינה וכאן יש בעיה. גוש שרה נפלא וכותבת טקסטים רגישים ואמיתיים. ההלחנות שלה, איך לומר, משעממות ומטה. במובן הזה, מובן די קובע, "הסליחה ואני" מתחלק לשניים. השירים שהלחינו אסף אמדורסקי, אריק ברמן, יוני בלוך ועופר המאירי, לעומת אלה שקיבלו מנגינה מגוש. ברור שגוש מעוניינת להיות מעורבת בדיסק שלה, אבל האוזן שלי מוותרת עליה כמלחינה. נדמה לי שהנוסחה המנצחת, של מילים מברק פלדמן ולחן מיוני בלוך, עובדת בשבילה הכי טוב.

לא נצא מכאן בלי לציין את "לראות את האור" (פלדמן ואמדורסקי), שיר מאוד מיוחד, הברקה של פעם בעשור אולי, יוצא מהכלל יפה, שחורג מהסגנון הכללי של הדיסק, אבל עומד יפה בפני עצמו וגוש ממש מרגשת בהגשה שלו.