מעניין מה הם נותנים להם לאכול שם, בבית ספר "רימון", כי יוצא מזה טוב. כל כך טוב, עד שמעגל ההשראה של הבוגרים מספיק כדי לקבל ל"כנופייה" גם מי שלא באמת בוגר "רימון". מבולבלים? אנחנו לא. עד עכשיו היו לנו מסיקה, פלס, כורם, ברמן, איתי פרל ואורי זך, שתופר להם הכול מלמעלה. עכשיו מגיע תורה של יעל נחשון. היא יושבת ויוצרת עם כורם, ברמן ופרל במה שהם מכנים "הפרלמנט", איפה שנפגש כל הכישרון הזה, מתערבב בסיעור מוחות ויוצאים השירים שאתם לא יכולים להוריד מההארד-דיסק בראשכם.
יעל נחשון היא בוגרת ביה"ס למוזיקה בניו יורק, אבל לא דרכה ב"רימון". מצד שני, אריק ברמן כתב לה שני שירים ותרגם עוד אחד, מצמרר, של טורי איימוס. איתי פרל כתב לה את "רגע ועוד רגע", השיר המוביל את הדיסק כולו ואורי זך עיבד והפיק מוזיקלית את הכול, יחד עם עובד אפרת. מצד שלישי, היא נשמעת בדיוק כמו כל הבוגרות שהתפרסמו מאז סיימו את בית הספר של יהודה עדר. מאותו הכפר, כזה.
לכן, כל כך קשה להעמיד אותה בפני עצמה. היא שרה כמו מסיקה רק בלי המניירות הקוליות. היא כותבת כמו קרן פלס, פחות כמה חרוזי-בכוח בלתי נחוצים והיא מלחינה את זה מיינסטרים חדשני ישראלי, מתוחכם, קליט אך לא מתמסר, עם כל היתרונות והחסרונות של זה, שלעסתי פה כבר לעייפה.
משהו בכל זאת ייחודי לנחשון: השפה שלה מאוד אינטימית, חשופה, קרובה לעור. השירים שלה לוקחים רגעים מתוך זוגיות שבורה, תמונות קצרות של דקה וחצי ופורסים אותן, שנייה אחרי שנייה: "יושב על הספה/ מסתכל איך אני הולכת/ נועלת עוד נעל/ הבטן מתהפכת/ לא אומר מילה/ לא מוצאת את המפתחות לאוטו/ קר לי וזר לי/ פתאום להיות פה/ אין הרבה זמן/ רק שמונה צעדים לדלת/ יש עוד סיכוי/ עם כל צעד מתפללת…", ("מגיע לי יותר"), וכך הלאה עד לדלת.
באמת מגיע לה יותר. נחשון לא אשמה שהמסיקות הוציאו דיסקים לפניה. המוזיקה שלה כן עומדת בפני עצמה, אפילו שהיא עוד מאותו דבר. מצד שני, אם אתה הולך לישון עם ה"רימונים", אל תתפלא אם אתה מתעורר עם סטיגמה.