מוש בן ארי ממש חי את השירים שלו. הוא כותב אותם, קרוב אצלם ומגיש אותם ישר מהבטן. בפסטיבל הפסנתר האחרון, הופיע בן ארי עם "סימני דרך", מופע שסחב אחריו ביקוש גדול להופעות. מוש התכנס לתוך הרכב קטן ואינטימי, בשונה מהופעותיו הקודמות עם הרכב חשמלי גדול. במקביל להופעות, התחיל בן ארי לעבוד על האלבום הזה, יחד עם פילוני (דני קרק), המפיק המוזיקלי שמלווה אותו המון זמן אחורה.

הכיוון של ההופעות חדר להפקת האלבום: מוש מקלף מעצמו שכבות חיצוניות ונחשף לעומק. הנה מה שהוא אומר  על זה: "…אני לבד בחדר מלא כלים, חלומות ותשוקה למוזיקה… כל  רעיון שעלה במוחי, מהמילים  ועד להפקה והקלטה הוא כמעט אחד ומאוד ברגע. בלי זמן המתנה במסדרון הזמן, כך שהתיעוד מאוד אמין והיצירה מאוד שקופה, ממש כמו תמונה שבאמת תופסת את הרגע. זה דיסק של בטן ותחושות, שמתעד את השנה האחרונה שעברתי ופחות דיסק של רעיונות וסיסמאות, שבדרך כלל פוגם בטבעם האמיתי של השירים עצמם…".

מה נאמר? "בחיים כמו בחיים/ זה ניצחונות והפסדים…", ("כמו בחיים"). בדיסק הזה, בעיקר ניצחונות.