אלבום חדש של עידן רייכל הוא תמיד אירוע וכך גם הפעם. "רבע לשש" נמכר כמו לחמניות עוד לפני שהעותקים הספיקו להתקרר על המדפים. מי שקורא את הטור הזה יודע שאני מחסידיו הגדולים של רייכל. באלבום החדש הוא בלבל אותי לאורך חמשת השירים הראשונים. חמשת השירים האלה היו אולי להיטים גדולים עבור כל אמן אחר, אבל מרייכל אתה מצפה ליותר. זה החיסרון הגדול שיש במעמד הגבוה שהוא רכש בצדק בסולם המוזיקה הישראלית וגם בחוץ. אלה חמישה שירים "מאוד רגילים", יפים, רייכליים, אבל נטולי הניצוץ שעשה אותו למה שהוא.

ואז מגיע "sabe dues", דואט מופלא, עברי-פורטוגזי של רייכל ואנה מורה. שיר יפהפה עם הלחנה מפוארת כמקובל בבית רייכל ואכן ההרגשה היא של חזרה הביתה, לברק הנהדר של האמן המוכשר הזה. עוד שיא נרשם ב"mon amour" ששר ויא פארקה טורה ועוד אחד ב"detras de mi alma", של מרתה גומז. מעט מדי בשביל אלבום בן 16 שירים של רייכל. מהשירים העבריים אין גם אחד שנוצץ באור של "בואי", "אם תלך", "מילים יפות מאלה", "ממעמקים", "שובי אל ביתך" וכך הלאה. חבל.

הנוסחה המוזיקלית של רייכל עובדת גם פה כרגיל. גלעד שמואלי הצטרף לעיבודים העשירים בכלי מיתר וקשת.

ב"רבע לשש" נוטש רייכל את הצליל האתיופי שליווה אותו לאורך זמן ומדגיש יותר את יכולותיו בגזרת מוזיקת העולם. הטקסטים בעברית עגומים למהדרין, הרבה געגוע וים של עצב. למה כולם אוהבים את זה? לא ברור, אבל זה עובד. עובדה.

משהו על שם האלבום. רייכל ידוע כמפרגן אדיר לאמנים אחרים, במיוחד לדור הקודם וזכורות המחוות שלו לשושנה דמארי המנוחה. הוא הלחין שיר לאלבומו האחרון של יוסי בנאי ז"ל, שיצא אחרי מותו. בפתח חוברת המילים של "רבע לשש" מופיע הדבר הבא:

"יום אחד באתי הביתה, אני רואה אותה יושבת מול החלון ובוהה כזה… ואני אומר: אימא, קרה משהו? הכול בסדר? אז היא אומרת: כן. אני אומר לה: את מרגישה לא טוב. אומרת לי: לא, לא, הכול בסדר. אז למה את ככה… כזה…? אז היא אומרת לי: תראה, מה אני אגיד לך, אני עכשיו מרגישה כמו רבע לשש, שש – עוד מעט חושך.", יוסי בנאי.