עפר בשן שר אייטיז. הצליל שלו מלא, עשיר, כמו בהפקות הגדולות של אז, כשמישהו טבע את הביטוי "גדול מהחיים" וטבע איתו בים הקלישאות. השירים של בשן טובים משירי האייטיז בכמה דרגות, אבל הסגנון מזכיר קצת את ירדנה ארזי – בומבסטי וגולש.

לבשן יש את הנטייה הזאת לגדול מעבר לחיים. הרבה מאוד עצב, המון דמעות, כאבים – הטקסטים מלאים בזה. לכבוד הדיסק הזה, בשן מוריד את כל התחבושות ועומד שם, עם הקול הנפלא שלו וכל הפצעים בחוץ – אפילו רק על זה: כבוד.

אבל יש פה הרבה מעבר לה. בשן נכנס לקרביים של מערכות היחסים שלו, הופך הכול ומנסה לסדר את חייו מחדש. גם הפאזל הזה הוא אייטיז. אז, בשנות ה-80', אנשים פתחו. היום שרים את הדברים הכי אישיים כשהם כתובים הכי מנוכר שאפשר. אומרים דברים, בטח, אבל בקודים. בשן, כאמור, פותח הכול, עם טונות של דרמה, נגיעות אופראיות והגשה מהבטן.

התחושה שעולה מהטקסטים היא שהאיש סבל כשכתב אותם. חסרה לו אהבה, הוא מחפש נואשות חום אנושי, רודף אחרי חיבוק. בצורה, בסגנון ובאיכות שבהם זה נכתב, אם בשן אכן היה קורה בשנות ה-80', היה עולה בהקשרו שמה של יונה וולך. הנה שני משפטים יפים שלו: "הזוגיות שתיחרב, היא רק בית כלא של הלב…", ("רחמים"). "לדמעות של פרידה ולחיבוק אוהב/ יש בדיוק אותו חום…", ("לוקח ת'זמן").

המוזיקה של בשן מלודית מאוד, תאטרלית, אופראית. אפשר להתחבר לזה בשניות ולתת לדרמה של בשן לחלחל לתוך העצמות. שורת החלילים במעבר של "לוקח ת'זמן" היא משהו לקחת הביתה ולזמזם בשבועיים הקרובים. ויש שם שיר – "האור יזרח גם בנפרד", דואט-צמרמורות עם מירי מסיקה.

מצוין.