בשונה מהדיקטטורה של סאבלימינל, רוי אדרי רוצה את כולם ואוהב את כולם. הוא איש של כולם. ביחדנס-מאן. בשביל אדרי, הביחד הוא לא סתם תירוץ להתאחד, זהו המפתח לתיקון העולם. הרבה לפני "עד הסוף", מיצב אדרי את עצמו כאלמנט שעושה שמח ומאחד בסצנת ההיפ-הופ הישראלית. הוא יזם את פרויקט "ביחד" לגיוס תרומות עבור "המועצה לילד החוסה" והצליח לגייס 36 ראפרים ישראליים, מפלצות-אגו, לטובת מטרה אחת.
אדרי הפיק מוזיקלית את אלבום הבכורה הנהדר של איילה אינגדשט והנחה בערוץ 24 את התכנית "דיבור צפוף", שכיסתה את ההיפ-הופ המקומי.
אדרי נמצא בעניינים האלה מגיל צעיר מאוד ועבד בלייבלים מובילים בעולם. החומרים שלו, בהתאם, פחות בועטים, יותר עדינים-זמינים-נגישים וכל המילים האלה שפירושן הוא: מסחרי. אפשר לקרוא לתת-סגנון הזה – "היפ-פופ". גיטרות אקוסטיות שמובילות את הקו המרכזי של השיר, נושאים מרוככים, מילים מפויסות. לא מצאתי פה את האבא המכה (שי 360), או את הנער האבוד כבר בסבך הסמים (סאבלימינל והצל).
גם רשימת המתארחים לא מסתפקת בשמות הרגילים, (פישי הגדול, תמי, שי 360, בוסקילז) וכוללת גם את קובי אוז, איילה אנגדשט, שאנן סטריט ואביתר בנאי.