לי נמאס לגמרי, מכל הנפוחים האלה בעיתונות הארצית, שמשתלחים באלבומה החדש של ריטה, "רמזים", כאילו שהם עצמם לחשו על אוזנו של בטהובן, כשזה התלבט איך לסיים את התשיעית שלו. קראתי בעיון את כולם ולא מצאתי גם טיעון אחד שיש לו בסיס אמיתי. האופי האנושי, ידוע, מתרגש מהציפייה לראות מלך נופל. אפשר להרגיע כבר כאן – זה לא המקרה של ריטה. המוזיקה של "רמזים" לא תלווה את התמוטטות הקריירה שלה, להפך. היא תיצמד לחיינו בחודשים הקרובים וכשישקע האבק המטאפורי, נישאר עם שירים נפלאים של זמרת גדולה. עם כל הכבוד, ויש, לכל הרואות עצמן כיורשותיה יש עוד דרך ארוכה לעשות, עד שיגיעו אליה והיא הרי מתקדמת.
ריטה, למעוניינים, לא משתתפת בשום תחרות אליה רשמו אותה כתבלבי המוזיקה. היא גם לא מתמודדת מול מי שהייתה היא עצמה לפני עשר ועשרים שנה. כמה מטופש הוא להשוות את אלבומיה הראשונים, שמכרו מאות אלפי עותקים, לאלה האחרונים ש"הסתפקו" בעשרות אלפים. השוק הרי משתנה כל הזמן וזה הישראלי עושה זאת בקפיצות ענק. כשריטה הניחה לאותה כתפייה צהובה ליפול ברישול על זרועה, וכבשה את הקדם-אירוויזיון, אנשים יכלו רק לחלום על הורדת מוזיקה ברשת. לא הייתה רשת. מכרו אז תקליטים והאקדמיה ללשון עוד לא המציאה את ה"קלטת" שתחליף את הקסטה.
כל החכמולוגים בעיתונים קוראים לה להשתנות. יש בזה משהו. יש אמנים שיודעים לבנות לעצמם קריירה מזיג-זג סגנוני ואין בזה רע. לדעתי, רוב מוחלט מאוהביה של ריטה מעדיפים אותה דווקא בדיוק כמו שהיא – זמרת אדירה, ששרה בלדות מרטיטות ויודעת לשים קילו רגש (בהרבה יותר משקל ושבעים) בכל שורה שיוצאת לה מהפה.
ההגשה של ריטה ב"רמזים" מושפעת מההחלטה שלה ללכת הפעם יותר בקטן. אין דרמות קוליות, היא לא שוברת את קולה לתוך אנחות, כפי ששמענו ממנה בעבר. היא לוקחת את השירים ושרה אותם הכי נקי שאפשר, בפרשנות שלה לביטוי "בגובה העיניים". השירים רק מרוויחים מזה, הרי הקול האלוהי של ריטה לא הלך לגור במקום אחר והיא עדיין עושה אתו מה שהיא רוצה, בעיקר – מתרכזת לתוך השיר פנימה ומשאירה את הקישוטים לפעם אחרת.
בחירת החומרים של "רמזים" נקייה מנפילות. שירים מצוינים, נכונים מאוד לריטה, בבשלותה ובמעמדה. שירים שחוקרים את הניואנסים של מעשה הזוגיות. גם כאן אפשר להרגיע – השירים האלה נאספו בשלוש השנים האחרונות, אין קשר למצבה האישי הנוכחי. בעוד כל הנשרים חגים למעלה ומחכים לקריסתה, בחרה ריטה את השירים כמי שאינה צריכה להוכיח דבר לאיש והיא באמת לא צריכה. הטקסטים איכותיים, הנה אחד:
"יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש/ משהו ישתנה/ משהו יירגע בנו/ משהו יגע בנו/ ולא יהיה ממה לחשוש// וזה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד/ זה יבוא, בטוח בעצמו/ כאילו היה שם תמיד/ וחיכה שנבחין בו// וזה יבוא, אתה תראה/ הידיים הקפוצות יתארכו/ והלב השומר לא להיפגע/ יפעם בקצב רגיל/ זה יבוא, כמו שהטבע רגיל, להיות שלם עם עצמו// וזה יבוא, אתה הרי יודע/ לא הכול יטלטל אותנו/ לא הכול יכה/ ומה שייפתח לנו – מחכה".
זאת, בעיניי, שירה צרופה. ריטה כתבה את זה וזה אולי הרמז שהיא שולחת לנו לגבי הצד הנוסף הזה באמנות שלה. הלחן הענק הוא של עידן רייכל. גם שאר ההלחנות מצוינות: "אחרי שאהב", "גרה מול הים", "סוף העונה", "למד אותי לרקוד".
הבחירה בעברי לידר, כמפיק מוזיקלי, גם היא במקום. לידר לא נדרש כאן לביצועים חריגים. התנועה המוזיקלית הרגילה שלו, שהיא במפתיע שטוחה יחסית, הספיקה כדי למתן ולזרום עם האווירה הכללית של האלבום. ודאי נכונים הדברים, אחרי בריכות הדרמה בהן שחו הדיסקים הקודמים של ריטה, מבית ההפקה של לואי להב. לידר ביצע עבודה ראויה וגייס את נגניו-לשעבר, עידן רייכל ועילי בוטנר, לכתוב את היפות שבמנגינות כאן.
וזהו. אל תתנו לכל ה"מבינים" לאכול לכם את האוזן. "רמזים" הוא מהאלבומים היותר טובים שיצאו כאן בשנים האחרונות וחלק מהשירים הנהדרים שבו עוד יתגלה לכם בהמשך.