בסוף האייטיז ותחילת הניינטיז, הייתה בתל אביב סצנת מועדונים ומספר להקות, שנקראו "להקות רוקסן" ולקחו את המוזיקה הישראלית למעלה על גל חדש. אחת הטובות שבהן הייתה "אור כשדים". חברו בה רונן בן טל, דודי לוי, עובד אפרת וז'אן ז'אק גולדברג ז"ל. היום היו קוראים לזה "סופר גרופ".

ב-91', יצא האלבום היחיד של "אור כשדים", שנקרא – "אחד מול אחד". בן טל כתב והלחין את רוב החומר והוא הסולן, ז'אן-ז'אק תופף כמו שרק הוא יודע, עובד אפרת – בס ודודי לוי ניגן גיטרות. קולות עשו תמר גלבץ, קובי איזנמן ואפילו מיקיאגי, אכן היסטוריה. אתם קוראים פה שמות מ"נוער שוליים" ומ"הפליטים", של אהוד בנאי.

הסגנון של בן טל לא קשוח מאוד, אבל מספיק אגרסיבי, גם בכתיבה וגם בהגשה. הרבה מחאה חברתית וכמה שירי אהבה אבודים. מי שלא ממש חי בתוך הסצנה ההיא, אולי זוכר את "מת הבית" ואת "אלימור", גרסה עברית לשיר של "הצבים".

שנתיים לפני האלבום הזה, ב-89', הוציא רונן בן טל אלבום סולו ראשון (זה היה על תקליט) – "תיקיות". זו הייתה הקדמה לחומר של "אור כשדים", אם כי הטקסטים יותר אישיים. אפרת, לוי וז'.ז' כבר מנגנים פה עם בן טל.

נחזור ל-2009, בן טל מוציא אלבום סולו שני – "תקלה במנגנון ההדחקה". שירים הרבה יותר טובים, עם לחנים שמתקשרים מצוין.

מופע ב"בארבי", ינואר 09', לזכרו של גולדברג, איחד לרגע את "אור כשדים", כשניר מנצור מחליף על התופים את המנוח. אין אחד שהיה שם ולא חיפש את המוח שלו ביציאה. "אור כשדים" נתנו תחושת רטרו כל כך חריפה, שכל האייטיז צפו והציפו.

רונן בן טל, איש עם מודעות לערך ההיסטורי, הוציא עכשיו מארז משולש, עם "אחד מול אחד" לראשונה על דיסק ושני אלבומי הסולו שלו.

כיף גדול.