כמו רבים אחרים, רפאל היצירה (איזה שם!) הלך להיפגש עם עצמו במזרח. פגש, נראה לו מוכר, התחבר ומאז הוא הולך בדרך שמנחים אותו מלמעלה. אי אפשר לזלזל במסע עצמי כזה שבנאדם עובר מיוזמתו. השירים של היצירה עוסקים במעבר הזה, בספקות שעולים, בהתמודדות.
היצירה הוא זה שהלחין את שירו המלבב של ארז לב-ארי – "ליבבתיני", הזכור לטוב מאוד. לב-ארי, מתחזק בזכות עצמו, גומל לו פה בעיבוד האלבום ובנגינת גיטרות וקלידים.
הנה ספק אחד: "…רק קול חזק צועק מתוך בטני/ אלוהים שלי ענני/ והזמן הוא זמן של גאולה/ בעירבון מוגבל/ אחד נגאל אחד לא/ הכול על המזל…", ("נפרד מדעתי").
היצירה עושה את הצעדים שלו (חלקו בעסקה) והוא מחכה לאות מלמעלה: "…מחכה לסימן שהזמן שלי כבר כאן/ מחכה לסימן מהרוח הגדולה…", ("כבר כאן"). התמודדות: "כל שנה או שנתיים/ אני נמצא על פרשת דרכים/ אי שקט מוזר כזה/ כבר בא לי פעמיים/ קורא לי לצאת שוב למסע הבא…", ("אימא שוב בוכה") ואמונה: "…איך הייתי כל כך הרבה שנים/ במירוץ הנמלים המטורף/ אבל עכשיו הגיע הרגע/ פרשתי כנף… יש מי שדואג לכולם/ הוא בטח דואג גם לי/ ואם יש לכולם הכול/ אז בטח שבטח גם לי…", ("מתנת השקט").
זה הקטע של היצירה, מתבודדניק כזה. כתיבה נאיבית אומנם, אבל מצאתי איזה חן בתמימות הזאת, מה גם שלא מדובר באיזה נער.
ההלחנות, לדאבון הלב, לא מזכירות בכלום את "ליבבתיני" ההוא. מנגינות די סתמיות, שמתעכבות רגע ליד האוזן וממשיכות הלאה, כדי להיעלם בשאר הרעשים.
חבל.