זה שבוע שאני שומע את שולי רנד ולא מצליח להירגע. גם אתם לא תצליחו. המחשבה הראשונה שעולה, כששומעים את רנד שר, היא שמאיר אריאל חזר ונשאר רק לברר איך. קודם כול, הקול. רנד מציג קול חזק, בס-בריטון, חרוך מסיגריות. הוא לוקח את הקול הזה בצניעות. לצניעות עוד אחזור. צבע הקול של רנד, הרגיסטר, הטונציה, הגבוהים, הנמוכים – הכול מאוד מזכיר את מאיר אריאל, עד צמרמורת. גם השפה של רנד ואפילו השפה המוזיקלית בחלקה שואבות מהבאר האריאלית ואם אתם על השורות האלה יותר משבועיים, אתם יודעים שאני מתכוון למחמאה ענקית.
שפת הזהב של שולי רנד משובצת יהלומים משפת הקודש, מפסוקי המקרא והתפילה. גם ה"חולין" שלו רהוט, נקי וצלול. שפה של אין ספור אסוציאציות, שחובשי הכיפה יישאבו אליהן מיד. שפתו מליצית, טהורה, באמת בן מלך. הוא רותם את השפה המקראית לימינו: את "ביום אכלני חורב וקרח בלילה" (יעקב אבינו טוען לפני לבן) הוא לוקח ל"בימים שורפת אש והקרח בלילות", ("ערפל"). גם החיבורים בין קודש לחול מרתקים אצל רנד: "מלך גיבור מלך עניו/ זדים הליצוני באים לי מהגב", ("מוחין דקטנות"), "לנגדי שיוויתי את השם המיוחד/ בלבי קוצים אך בפי הלל", ("ערפל"). בשיר "המשורר" (ביררתי, לא מדובר במאיר אריאל) הוא מכנה את המשורר בר-הפלוגתא שלו – "רב מג של מילים". משנתו של רנד מעידה עליו כי הוא עצמו רב מג של מילים. הרעיונות שהוא מבקש להעביר ברורים, המבנים עומדים איתן, החרוזים סדורים, דבר לא נשמע מאולץ או מתחכם. הרעיונות בהירים, אבל זהו דיסק בעל רובד עמוק וצריך גם לפענח בו דברים, לא הכול על מגש.
הלחנים של רנד עשירים, מגוונים, מתוחכמים, נעדרי סלסול ואלמנטים חסידיים (למעט "מוחין דקטנות"). המנגינות שלו משרתות את המסר הטקסטואלי, מתכופפות כשצריך וכך עדיף. רנד מרחיב את הבעותיו גם בשירה ללא מילים, בין הבתים, בולט במיוחד בעניין הזה הוא "רפא-אל". משהו מהניגון החזני של שליח הציבור בתפילה מצליח בכל זאת להתגנב פה ושם – זה מאוד חינני בעיניי.
שמוליק דניאל עיבד יוצא מהכלל, חלק יחד עם עמית יצחק. הכינורות (גדי פוגטש) והמפוחית (אהוד בנאי) נותנים לחלק מהשירים אווירה של קאנטרי-מערבון ("מה התכלית", "ערפל"). שירים אחרים מקבלים יותר גיטרות וקלידים ולוקחים את העניינים לרוק-בלוז ("בן מלך שעשוי מאבנים טובות", "רפא-אל", "מתוך שינה").
רנד הוא חסיד ברסלב. על פי תורתו של ר' נחמן, יש לשמוח תמיד, לבקש את האור בתוך החושך, את השכינה דווקא בתוך הערפל. לשמוח גם על הכאב, לחפש תמיד את הטוב גם כשהמצב רע מאוד. רנד מעביר את כל זה ויותר. הוא לא בא לשחק כאן משחקים – יש לו תורה להרביץ, אבל הוא עושה את זה בלטיפה, בצניעות, בהנמכת קומה. זאת הגדולה של האיש המקסים הזה. קודם הוא שם את עצמו בנקודה נמוכה של חיפוש ("אייכה", "ערפל"), של אפסות, של אבק פורח ("מה התכלית", "מוחין דקטנות"). מזה הוא מתרומם לגבהים של התרגשויות ואי אפשר שלא להתרגש אתו.
"בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא מלחמתו של רנד ביצר הרע. "המשורר" עוסק בוויכוח על אמונה והשגחה. "סגולה" מדבר על עם ישראל. "רפא-אל" הוא סיפור נסיעתו, עם אחיו רפאל, אל רבי שמעון בירושלים, לבקש רחמים ולהתפלל על אמם החולה, שיר מרגש מאוד. "אחותי" ו"נקודה טובה" הן נבואות נחמה שמקדיש רנד לנשמתו, עליה הוא אומר – "איך את, שנחצבת מהיכל של אמת/ נגזר עלייך בעולם החומר לשוטט". "נקודה טובה" (דואט עם אהוד בנאי, אלא מה) הוא השיר היפה ביותר ששמעתי כבר חודשים, המנון לניחום הנשמה הדוויה, שתתעורר, הנה בא המנחם, כי יש שכר לפעולתה.
האמת היא, חייב להודות, שלא הפסקתי לבכות עם הדיסק הזה. בכי טוב, בריא ומרפא, עם תחושה של חזרה הביתה. כנראה גם קרבת הקול והסגנון למאיר אריאל, שאני לא מצליח להפסיק להתגעגע אליו. עשו לעצמכם טובה גדולה וקחו לכם "נקודה טובה" אחד מהחנות הקרובה. מסאז' ללב.