אילן היוחסין של שיר לוי יודע להציג אבא זמר מצליח מאוד – ישי לוי ודוד זמר מאוד מצליח – נתי לוי. ברזומה האישי, מחזיק שיר לוי אלבום בכורה – "שמח בעולם" והנה אלבומו השני – "רגע של אושר". צר לי, אבל אני לא מתלהב.
אם אלבום הבכורה של לוי זכה להצלחה, גם האלבום השני יזכה לאותה הצלחה. השאלה היא: הצלחה מהי? רישומו בעולם, מוצלח ככל שיהיה, של שיר לוי לא הגיע עד אליי ואני מקשיב לרדיו. את "בית קפה קטן", מהאלבום הראשון, אני זוכר במעומעם, שחשבתי בזמנו שזהו שיר טוב. כמה עותקים מכר לוי מאלבומו הראשון, כדי להכתיר אותו כהצלחה? כמה השמעות הוא קיבל ברדיו ובטלוויזיה, מחוץ לתכניות-גטו המיועדות רק לזמר המזרחי?
את "שמח בעולם", מודה, לא שמעתי. "רגע של אושר" קיבל אצלי האזנה סבלנית, שסופה עצבים גדולים. הנה עוד זמר מחונן, עם קול באמת מרשים, שנופל למלכודת הדבש של הזמר המזרחי. שוב נטחנים הגעגועים אליה, אל ההיא שעזבה, הנאהבת מרחוק, הלא-מושגת, המשיבה ריקם, המסננת. כמה אפשר לכתוב על העניין הזה? כנראה עד אינסוף. לזכות הכותבים, ייאמר כאן ש"רגע של אושר" אינו כולל את ההתבכיינות הרגילה של זמרי המגזר. זאת נקודת הזכות היחידה שלהם, לצערי. "מיטב הכותבים" – סגיב כהן, ארלט ספדיה, עודד ארביב, תומר מתנה, רונן ירקוני וכו' – מציגים כאן נושא לעוס עד זרא, סגנון נמוך, חרוזים מקולקלים ושום אטרקציה שניתן להיאחז בה.
"רגע של אושר" נשמע כמו עוד אלף דיסקים כמוהו. כמוהם, גם הוא לא העניק לי שום רגע של אושר.
למה ששיר לוי לא ייקח את הקול היפה הזה שלו, יעיין באלכסנדר פן ובאלתרמן, או בכתבי רוטבליט וטהרלב הצעירים יותר וייתן את זה להלחנות חיצוניות, מחוץ לביצה הים-תיכונית? למה הוא חייב לדרוך על מאות העקבות שכבר יש על הדרך "המזרחית" הזאת? למה לא לעשות משהו מעניין, שאף אחד לא עשה קודם? משהו שישאיר אותנו פעורי פה עד שנצליח להגיד "וואו"? למה? ככה.