"סוג של ורוד" הוא האלבום השלישי של תמר גלעדי, ("האהבה מתה", "בגן שלי חורפי"). בעצם, אלבום של שלושה: הסופרת לאה איני, שכתבה את כל השירים, גלעדי, שהלחינה ושרה אותם וחמי רודנר, שהפיק מוזיקלית. משהו על החיבור הזה, כותבת גלעדי בחוברת המילים: "לפני כשנתיים וחצי, נסעתי לפגישה עם הסופרת לאה איני. הייתי אחרי אלבום שני ובמהלכו של חיפוש ארוך אחרי שירים שמחכים שאכתוב או אשיר אותם. אחרי הקפה ושיחת ההיכרות, לאה אמרה שכתבה לי משהו לקראת הפגישה ונתנה לי לקרוא את 'לאן את הולכת מפה'. לא היה לי נעים להתחיל לבכות לידה. השיר תיאר בצורה מדויקת ורגישה את התחושות שלי באותו זמן. היה לי ברור שמצאתי שותפה לכתיבה… חמי רודנר, שהכיר לי את לאה, היה חלק בלתי נפרד מתהליך איסוף השירים ובאופן טבעי הפך למפיק המוזיקלי של האלבום".
לרודנר, אגב, כתבה איני את "מכונת השירים הגדולה", הלהיט המוביל מאלבומו המצליח האחרון והשיר המושמע ביותר ברדיו בשנה שעברה. ליותר חיבור מזה אי אפשר לייחל בתחילת עבודה על דיסק חדש.
הדיסק הזה, עושה רושם, חדש גם לגלעדי. גם בעבר היא לא שרה חומרים זולים, אבל פה יש תריסר שירים מצוינים, ברמה טקסטואלית גבוהה מאוד, כפי שניתן לצפות מסופרת כאיני. הנה: "כאב ישן שחתכת בי/ כשהרחקת אותי מאיתך/ מסך עשן ששלחת סביבי/ לטשטש את שבועתך/ והצער שלך שבא כעת/ עם זר פרגים שחור/ כשרציתי כמו אש את האמת/ וייחלתי לסגת אחור… אל תבקש סליחה/ לא יודעת מה לענות/ אני אוהבת אותך/ מה שאין בכוחי לשנות…", ("אל תבקש סליחה").
מול הכניעות הזאת, כותבת פה איני על חווה, (על עצמה?): "…שמש בתריס המוגף/ פלא איך היא נכנסת/ את כותבת שירים על הדף/ ברעב, בשמחה מהוססת/ החיים שגולשים כחלב/ השתחררת כמו מתנה/ דבר לא מובן מאליו/ הגירוש הוא עוד תחנה… הגן לא נעול עוד, חווה/ העץ לא ייבוש מפנייך/ תמיד מחכה לך שם אהבה/ צומחת מתוך עינייך…/ הגן ריק מתשובות/ עלה התאנה נשר/ הספק יעיד בך טובות/ יעיד שכוחך ישר/ שלמדת לגעת באש/ ולצאת ממנה כרוח/ שחמדת לטעום כאב/ כאילו היה הוא תפוח". יש פה עוד המון פנינים נפלאות והחכם יתעמק בהן. נהדרת בעיניי הכתיבה הזאת של איני, החריזה הלא שגרתית, העברית הנוטפת והמשובחת, תענוג.
גלעדי ניגשה להלחין את זה עם רק מעט רכות. פחות פופ, יותר רוק. יש איזו אסרטיביות חדשה בצליל שלה והיא נשמעת, סוף סוף יש לומר, כמו מי שמרגישה בטוחה עם מה שהיא עושה. ודאי שההפקה המוזיקלית של רודנר תורמת לזה הרבה. רודנר הפקיד תפקידי גיטרה חשמלית משמעותיים (ופותחים כמעט כל רצועה) בידי תמר אייזנמן, אושיית רוק איכותית. יובל שפריר (קלידים וכלי הקשה), עודד שכטר (בס) ורועי שקד (תופים) משלימים את יחידת הקצב הבסיסית. על זה נוספו עיבודי מיתרים של יוני בלוך לצ'לו (בלזצמן), ויולה וכינור (גליה חי) ועיבודי כלי נשיפה של יאיר סלוצקי לטרומבון (הוא עצמו), סקסופון (שלומי אלון), חצוצרה ופלוגלהורן (ספי ציזלינג). גלעדי – בגיטרה אקוסטית. רודנר מומחה בחיבורים האלה והוציא מתחת ידיו וידי הנגנים עבודת ליווי מעולה.
העושר הכלי הזה עושה טוב לאלטו המתכתי והחודר של גלעדי. היא מגישה את זה מצוין, כנה ומרגש. אין לי שום אינפורמציה על תהליך כתיבת השירים – מה היה מוכן מראש, מה נכתב על ידי איני על פי לידים של תמר – אבל התוצאה, "סוג של ורוד", היא סוג של חיבור מופלא בין שלושה יוצרים, שהצליח בגדול.