זה התחיל לפני 15 שנה, כשאמיר אטיאס ואיתי שיף השמיעו לחברים-תרמילאים שירים שכתבו. התרמילאים השמיעו אותם למוצ'ולרוס אחרים וכך זה התגלגל, בגרסת ה"shair" הישנה והטובה, טרם עידן צוקרברג. עבר איזה זמן על הגלובוס ו"בית הבובות" מצאו עצמם מול אלפי מעריצים ועם אלבום ראשון ביד. זה היה "מדפים" (2004), עם כל ההלחנות של אטיאס, שותפות של שיף במילים ו"סיגפו" אחד שהטריף את כולנו.
אם צריך להגדיר את היצירה של "בית הבובות", אפשר לעשות זאת דרך הדיסק הראשון ההוא. נגנים התחלפו, מעבדים השתנו, שיף התחיל להלחין וגם לקחת שירים סולו, אבל המוצר הסופי נשאר כשהיה: כתיבת ביניים שאינה שפת רחוב, אבל גם לא שירת משוררים. משהו באמצע, שמתיימר לייצר תובנות חדשות על הנפש והעולם, נוסח: "אל תימנע מלבכות כשעצוב", "…כל ציור גדול מתחיל בקו של מכחול פשוט" וכך הלאה. לא מאוד מחכים, אבל בטח לא בלתי נסבל.
ההלחנות, מאז ועד "רני" כולל, נמרחות בנעימוּת, שטוחות, לא שיא המלודיה, כפופות למגבלות הקול הניכרות של אטיאס, הסולן ברוב השירים. מזה צריך להחריג לטובה את "סיגפו" ו"עד שבאת", שני שירים מופלאים שכתב והלחין אטיאס. את האוזן שלי השירה של אטיאס מטרידה, בהיותה חדגונית כל כך. קצת צבע, בנאדם. שיף מוסר את השיר הרבה יותר טוב.
העיבודים תמיד היו הצד החזק של "בית הבובות", בראשונים עם נתן סלומון, נגן-על של מיתרים, וכאן ב"רני", אתי בן מרגי, קלידן מיסודו. נותרה ההקפדה על שיתוף כלי נשיפה (חצוצרה נהדרת) ועל עושר של צלילים שמכסה איכשהו על מה שחסר בחומרים עצמם.
"רני" הוא עוד מאותו הדבר שעושים "בית הבובות", מאז תרמילאי קוסטה ריקה וזה בהחלט לא נרשם כאן ממקום רע.