"…בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה/ אפילו אם זה מתחיל בסיביר/ או בהוליווד עם הבה נגילה…", ("שיר כאב", מאיר אריאל)
למה בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה? כי הוא ישב שם עוד לפני שהוא נהייה סוף של משפט בעברית. עוד לפני שהיו משפטים בעברית בסביבה שלו. כמו שלא כל הוליווד שרה "הבה נגילה", גם לא כל ערבי יושב עם נרגילה. סתם ישב שם. פתאום, משום מקום, התמקם לפניו משפט בעברית. הסתכל על השכן שלו, גם לפניו נהייה משפט בעברית. הסתכל הלאה, וואלה כל הכפר יושבים עם נרגילות בסוף של משפטים בעברית.
אחרי שהתווכחו ורבו מי היה קודם, כל הדרך לתנ"ך ובחזרה, ראו שהם דבוקים יחד. זה אומר: יאללה תלך וזה עונה לו: יאללה תלך וכל אחד יאללה לא הולך לשום מקום והם נשארים ככה, משפט בעברית עם ערבי עם נרגילה בקצה. ככה כל הנוף מלא בדבר הזה.
אמרו: נחיה ביחד. ניסו. לא הלך. בדקו בספר, כתוב שם: "אין אינטרס משותף". הסכימו: "וואלה, נכון". המשפטים בעברית רוצים לחיות פה והנרגילות רוצים שהמשפטים בעברית ימותו פה.
וזה כל העניין.