תראו מה יש לכם פה: מישהו שכתב את כל המילים, הלחנים וגם שר את זה – לירן אורפז. שניים שעשו קולות – איילה פוספלד וליאור בלאוס. חצוצרה – מעיין אברמוב. סקסופון – שני סלובס. שני גיטריסטים שחלקו עבודה – עמרי אמדו ועומר אשר. קלידן – אסי מנדל. בס – אור סלע. כלי הקשה – נדב גיימן. שני מתופפים שחלקו גם הם עבודה – תמיר ביידר וזוהר ברזילי. שני מעבדים – אסי מנדל ועמית שגיא. מפיק מוזיקלי ומיקסים – עמית שגיא. שלושה טכנאי הקלטה בשלושה אולפנים שונים. וכל המסביב: צלם עטיפה, מעצב עטיפה, מעצב לוגו, יחסי ציבור ומנהל הצגה ובוקינג. אלו 99 מילים. הווֹרד ספר.

ולמה נדרשנו לכל זה? כי כל אלה, בתקציב – בואו נעריך – של 80-70 אלף ש"ח, הוציאו מתחת ידיהם את ערמת השטויות המפוארת ביותר שאי פעם הועלתה כאן על פלסטיק לנגינה. ייתכן מאוד, ואני אומר את זה בצער גדול, שיש מי שאפילו רכש את הדיסק הזה וגם הולך להופעות של "ההרכב החם, הלוהט, המגניב והמקפיץ, בקיצור – ההרכב שיחמם לכם את הקיץ הקרוב!". קיבלתם הנחה, במקור של הפרומו היח"צני יש כאן ארבעה סימני קריאה.

תראו, אני לא חזאי, או משהו, אבל הקיץ הזה לא מרגיש לי כמו משהו שזקוק לעוד חימום, בטח לא מחומרים נחותים כמו של "קוזמו". היוצר לירן אורפז הוא גאון שכתב תשעה שירים, לא קצרים, על… כלום. מין מחאה חברתית-ילדותית שעיקרה: המצב דרעק, הממשלה חרא, אז בואו נמחה ונתריס מולם עם מסיבת רגאיי אחת גדולה, זאת התשובה שלנו ליוקר המחיה, לפערים החברתיים, לבעיות הזוגיות וכך הלאה. משהו ברמה של בדיחות-פלוצים.

כל הטוב הזה מולחן במקצב הרגאיי, מה שבטוח גורם לעצמותיו של בוב מארלי זצ"ל לשאול את עצמן – "הֶבֶנ'ט דֶה גָ'מֵייקן פִּיפֶּל סָאפֶרְד אִינַאף?". אפילו עומרי גליקמן ("התקווה 6") עלול לחוש גירוד עז בגבו, בדיוק איפה שהיד לא מגיעה, לשמע אונס המקצב הקדוש מג'מייקה והכנעתו לטקסטים כאלה. זה פשוט מטריד את האוזן וגם נשמע הכול אותו דבר. תנו לי ילד בכיתה ה', כל אחד, ואני מוציא ממנו יותר מזה.