אחרי חמש שנים, חוזרת ריקי גל לאוזן עם "ענבים כחולים", אלבומה העשירי. גילוי נאות: יש לי את כל התשעה הקודמים, כי אני מהאנשים שאוהבים את העבודה של ריקי גל. תוסיפו לזה שירים שכתבו לפה צרויה להב, יענקל'ה רוטבליט וגל בעצמה – עושה לי להרגיש שבוי.
והנה השתחררתי. אז נכון: "סמטת הרגע הגנוב" (להב), "איזה שיר על כנרת" (רוטבליט) ו"עד אלייך" (גל) הם טקסטים מכוננים ושום הלחנה לא יכולה לקלקל אותם. אבל זה בערך הכול. יוּדה פוליקר, שלא צריך להוכיח לאף אחד את כישרונו ויכולותיו, כתב את כל הלחנים, עיבד והפיק מוסיקלית. סליחה רגע על היידיש – לא עבודתו המושחזת ביותר.
גם ההגשה של ריקי גל הולכת ודועכת למשהו מהורהר וסתמי. ברור שזה לא הוגן, אבל אנחנו לא אוהבים שנערות הרוק שלנו מתבגרות ומפסיקות לקרוע את קולן על רקע גיטרות מיללות. לא אוהבים, בעיקר כי זה אומר שגם אנחנו כבר מזמן לא קורעים את הרחבות עם הצ'רקסייה הכפולה והמפורסמת שלנו.
קיצורו של עניין: לצד כתיבה מוגברת של טקסטים אישיים, ריקי גל ממתנת את תנודות המיתרים ואולי זאת הסיבה שפוליקר לא סער איתה מדי.
לא עפתי.