בשנים האחרונות פוליקר מרגיש בנוח, יושב בול על המשבצת שלו ומתחיל ליהנות מכל העסק. אחרי ההתחלה הלחוצה עם "בנזין", להקה מהקריות שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית ואחרי קריירה שלמה של מגה-להיטים; אחרי היוונית ו"אפר ואבק" ודור-שני-לשואה; אחרי יעקב גלעד וכל מה שזה אומר ובעיקר אחרי שכבר לא נשאר לו להוכיח דבר לאף אחד, עכשיו אפשר להירגע וליהנות באמת מהאמנות.

ככה כותב יודה: "המוזיאון הפנימי הזה כולו תלוי ביחסים ובקשר להשראה וליכולת של כל אחד מאיתנו לקחת את היצירה שלו למקום שכן מתגשם. אני מרגיש שהצלחתי להיכנס למוזיאון הזה ולצאת ממנו עם הגשמה".

אמת, ככה הוא נשמע במיטבו. ערבובים של בוזוקי עם גיטרת חשמל, יווני עם רוקנרול ים-תיכוני ובכל שיר הוא אכן נכנס (איתנו) למוזיאון שלו. עובר תחנה-תחנה בחייו, פעם כותב "אני" בגוף ראשון ופעם בדיבור עקיף על עצמו כ"הוא". הולך למשפחה, הולך לילדוּת, לרוקנרול שהיה קדוש, לאהבות, לאושר שנשבר.

לראשונה, בדיסק הזה כתב פוליקר את רוב הטקסטים ואנחנו מקבלים את מוצגי המוזיאון שלו מכלי ראשון. ההלחנות פולקריות למהדרין, עם הפקה מוזיקלית משותפת לרונן הלל.

פוליקר לוקח את האלבום הזה לבמה ומשלב אותו במופע "מוזיאון החלומות". עם 10 נגנים ושתי זמרות ליווי, הוא מבצע את כל להיטיו הגדולים מימי "בנזין", עבור ב"עיניים שלי", אלבומי הסולו, שירים שכתב לאחרים ולהיטים מ"מוזיאון החלומות". המבקרים מתחרים ביניהם על הסופרלטיבים.

הוא כבר עשה קיסריה אחת עם זה ועכשיו הוא חוזר לשם, ב-11.9, כדי לגעת גם בכם ולעשות לכם מסאז' בלב. תהיו שם.