לגידי גוב יש אלבום חדש. כמה שנים לא אמרנו את המשפט הזה? 10. זהו אלבום האולפן השביעי בסך הכול של מי שמחזיק קריירה בת 40 שנה ויותר ופרץ מזמן את מעגל הזמר בואכה אושיית תרבות ישראלית. אבל אנחנו במוזיקה.

גוב הוא זמר. מבצע. מעולם לא הלחין. כתב איזה רבע בית ב"יו-יה". ככזה, הוא ניזון ממה שהוא מצליח לאסוף לקראת דיסק חדש ותראו את מי הוא הצליח להביא ל"אם היינו": אלתרמן, חיים גורי, נתן זך, מירון ח. איזקסון, דורי מנור, יוני רכטר, יהלי סובול, חמי רודנר, אסף אמדורסקי וברק פלדמן (שאחראים על "לראות את האור" – אפרת גוש, אחד היפים), שאנן סטריט, אשר ביטנסקי, שילה פרבר, עדית פאנק, עומר  קליין ואיתי פרל. ערך ויץ ויובל שפריר הלחינו, הפיקו מוזיקלית, ניגנו ועיבדו, כשבחצי מהשירים הצטרפו אליהם שאר הנגנים, תום מוכיח,יניב דדון ו – תחזיקו חזק – גם גידי גוב. עד כאן הנבחרת, הדובדבנים שכל קצפת הייתה שמחה לארח.

עכשיו מה גוב עשה עם זה. הוא בא לשיר. למול מבצעים שצוללים לתוך השיר ומרגישים בתוך ליבם כל חולַם מלא, אני דווקא אוהב את ההגשה האניגמטית-משהו של גוב. הוא פה בשיר, אבל גם מסתכל על זה מהצד. מקפיד מאוד על הגשה מדויקת, אבל בו-זמנית יושב על איזו גדר ושורק לעצמו מנגינה פנימית. אני קורא להגשה של גוב – "מהמותן".

מאוד אהבתי את הצרידות שלו בצלילים הגבוהים, שלא תוקנה על ידי קוסמי האולפן. אותנטי. הרבה שנים הלך גוב בנוחות יחסית גם מעבר לרגיסטר שלו, אבל הוא כבר לא בן עשרים.

השירים עצמם יכולים להתהדר תחת הכותרת "אוסף שקט". גוב לא מתאמץ מדי, הקצבים איטיים בדרך כלל, מתאימים את עצמם ליכולות. ביטנסקי וויץ הלחינו נהדר את "חיוכה המסוים" של גורי, רכטר, כמו רכטר, הרהיב ב"אדם מביא" של איזקסון וחמי רודנר ב"אהבה מאוחרת" הביא את גוב בהגשה יפההפייה, אריק-איינשטיינית למהדרין. "סוף העולם" של זך הולחן על ידי המעבדים ושאנן סטריט, שלא הצליחו להתמודד עם המשקל המשתנה וכפו על גוב מין היפ-הופ-ראפ, רחוק שנות-גוב מאזור הנוחות שלו.

להתפרעויות של "כוורת" הוא הרי כבר לא יחזור. תנו לו בלוזים שקטים וקורעים.