אם יש לכם באוזן הקלטה מהופעה חיה, אתם מחכים לצמרמורת. הרגע ההוא, כשהערב בשיאו, הקהל יוצא מדעתו ואתם מדעתכם, עם האוזניות. אצל שלומי ויודה זה קורה כבר בשיר הראשון, "הצל ואני". הקהל שזכה לראות אותם לייב בקיסריה לא חיכה לאיזה סימן מיוחד. על ההתחלה, בום, צמרמורת.

אז ככה: לכל אחד מהם יש כבר 40 שנות קריירה מאחורה, עשרות להיטים ואלבומי זהב ומאות אלפי מעריצים. כשמחברים את זה ביחד על הבמה, זה מתפוצץ בגדול למיליוני רסיסים של עונג. מפגש טורקו-יווני. הרוק הבועט של "בנזין" מארח את הבלדות המרטיטות של שלומי שבת ולהפך.

ההקלטה הזאת צבורה בדיסק כפול והתכנית היא פינג-פונג סימטרי. שיר שבת, שיר יודה. שיר שלומי, שיר פוליקר. בשיר של שלומי, יודה מתחיל לשיר. בשיר של יהודי, שלומי מוביל. ככה, רוק אתני, יוון, טורקיה, לדינו, ספרד – 28 שירים, כולל שתי מחרוזות ושני שירים חדשים שנולדו מהמפגש הזה. אין-ספור רגעים מרגשים וההקלטה הסופר-מקצועית עושה לכם כאילו אתם שם, רוקדים על ספסלי האבן וצורחים את השירים עד אור עקיבא.

מתחיל ב"הצל ואני", נגמר ב"לכל אחד יש" ובאמצע כל מה שאפשר לבקש: "משמרת לילה", "אבא", "עיניים שלי", "תנו לגדול בשקט", "פרח", "היידה", "חלון לים התיכון", "בגלל הרוח" ועוד ועוד ועוד.

שלומי הביא 10 נגנים, פוליקר הביא 12. דמיינו מה כל זה עשה לצילינדר הלילי מעל האמפי בקיסריה. אומרים שצלילי הכינורות שהתרוממו לשמים באותו ערב, לא ירדו משם עד היום.

ובשש מילים: ניהול אמנותי והפקה מוזיקלית: לואי להב.