עדן בן זקן, בוגרת איזה ריאליטי-שירה או משהו, מוחזקת בעולם שלה ככוח העולה של הזמר הים-תיכוני, להבדיל הבדלה דחופה ממוזיקה מזרחית. עכשיו הדיסק שלה – "מלכת השושנים". אפשר לכתוב פה סתם שלא אהבתי, אבל מגיע לה לדעת למה. לא שמשהו ישתנה בדיסק הבא שלה ואם יש משהו בטוח בימים אלה זה שיהיה לה דיסק הבא והבא והבא.

זה מתחיל בקול שלה. אין לה נמוכים יציבים בכלל והגבוהים שלה מתאמצים מדי וצרחניים. ממש שומעים איך היא פותחת בוכנה וצועקת את הפזמונים, שעל פי מסורת הז'אנר הם ההנחתה אחרי ההרמה ולפעמים שתיהן יחד. אין בזה כל רע, לא כולם מושלמים, אבל אם למלכה-האֵם קוראים שרית חדד, זה מגדיר את המרחק העצום של בן זקן ממנה. גם ההגשה של בן זקן לוקה. סלסול-יתר, דיקציה מביכה ואיך אפשר בלי משקל ההֶפעיל הצורם.

את 11 השירים שבן זקן שרה כאן כתבו 12 יוצרים. עבדו והפיקו מוזיקלית שבעה מוזיקאים. כולם חיפשו נואשות את המכנה המשותף הנמוך ביותר והתמקמו הרבה מתחתיו. רוב הטקסטים מסודרים יפה תחת הכותרת הבלתי נמנעת: "למה הלכת, קשה בלעדיך, מתגעגעת". זה, בתוספת סלסול מתאים וחנחון כיסופים, עושה בלאגן בהרבה לבבות צעירים של צעירות.

והנה התרומה של בן זקן למאבק על תדמית האישה, באדיבות מילים ולחן – גילי זכאי: "את הכול היא תעבור איתך, אם תגלה לה/ מה עובר בתוך ליבך, אם תראה לה, שהיא הכול בעולמך, אם תיתן לה/ את המילים הנכונות, תספר לה// אז תמיד יהיה שקט, אם תחמיא לה/ אל תנסה להיות צודק, רק תביא לה/ חלקים מהאמת, אוהבת שאתה עליה מת…". וכך הלאה: מה תגיד לה כשהיא עצובה – כמה רזית. צייר לה את התמונה שהיא רוצה.

ויש פה גם כמה מכתמי גאונות כמו: "…אוסף אותי עם וודג' של מלך/ אני עושה לו פאטוצ' וקוברת לו בדרך/ בלי המאמי תקרא לי מהיום מדמואזל/ אז רק אל תתבלבל…", ("מלכת השושנים").

ככה שלא היה קל לצלוח את אלבום הבכורה הזה של עדן בן זקן, שהיא בסך הכול כנראה בנאדם טוב שעושה בחירות לא טובות בחייו. יש לה קול רגיל ומוגבל והיא לא יוצרת בעצמה. זה מעמיד לשאלה את ההתאמה שלה לתעשייה הזאת. צילומים של בחורה נאה, עם שלל חיוכים בעמוד האמצע של חוברת המילים, אינם בהכרח סיבה לחבר אותה למיקרופון כדי שתשיר חומר מקולקל.

יכול להיות שהיא שרה את "כמה רזית" בלי לשים לב שזה בדיוק מה שעשו לה פרנסי האלבום הזה: ציירו לה את התמונה שהיא רוצה לראות.