זהו אלבומו החמישי של עידן יניב והטוב שבהם. יניב תמיד פעל במין אזור ביניים הקרוי על שמו, מקום שכבר מתרחק מהזמר הים-תיכוני ושואף, אך לא באמת מגיע, לקונצנזוס של אמצע הדרך הישראלי. זה היה ניסיון, עם הרבה מילים ומעט מובן, למקם את העבודה של עידן יניב.

אין ויכוח על הכישרון המוכח של יניב. אלוהים שם לו בגרון קול נדיר, מרובה אוקטבות ויכולת הגשה מהטובות שנשמעו פה. יניב מחובר לכל שיר שהוא שר. ב"בדרך לעצמי" (10 שירים + קטע כלי קצר ותמוה) הוא כתב שני שירים, אבל כל השאר הם בחירות שלו. במקרה הזה, בחירות מוצלחות ומושכלות. יניב בחר שירים שאומרים את מה שהוא רצה לומר – שהוא עבר תהליך פנימי של הסתכלות עצמית, בדרך לעצמו. למעט מעידה בשם "בואי נדבר", זה הצליח.

יותר מזה. בדיסק הזה, כך נראה, נוטש יניב אחר כבוד את הז'אנר הים-תיכוני וחוזר לעצמו. אין בדיסק הזה משהו שמזכיר אפילו את "כל הזמן (אני חושב עליה, עליה)", אבל הכיוון ברור. השיר ההוא, ששם לנו את יניב בתוך הלב, הוא שיר של פעם בחיים. כאן מציג יניב שורה של שירים, כתובים היטב, מוגשים לעילא ומגווני סגנון. הוא שר בלדות שקטות ויפות, הוא שר פלמנקו סוער והוא אפילו מצא איזה שילוב מדליק עם ראפ ב"הכול מהכול".

מילה על הטקסטים: משובחים.

אורי אבני, שעיבד והפיק מוזיקלית, תרם תרומה מכרעת לעצמאות הסגנונית של יניב.

בדרך לעצמו, נדמה לי, עידן יניב הגיע. אהבתי.