בדרך כלל, אני בעד אמן שמתחיל בקטן, מתפתח ומתקדם עד שהוא "מתיישב" על המקום שלו. בפלצנות זה נקרא: "מוצא את הקול שלו". מה קורה כשאמן, כשהוא מתחיל, הוא כבר יושב היטב על הדרך שלו ומפציץ את האוזן בלהיטי-על במשך למעלה מעשור? אוהבים אותו. מה קורה כשאחרי כל זה, האמן המושלם הזה מחליט שהוא עדיין מחפש את "הקול שלו"? מה שקרה לעידן רייכל ב"היד החמה", דיסק חדש שלו. בדרך כלל, דיסק חדש של רייכל הוא מסיבה גדולה. לא הפעם, למרות שאני מחובביו המושבעים.
ב"היד החמה" רייכל ויתר על החבורה הקבועה שלו וגם על הסאונד המוכַּר. יחד עם אלה, נעלמה משיריו המלודיה המפורסמת כל כך. בזמנו, רייכל זינק לפסגות שלו בזכות מוזיקה פשוטה בעיקרה, מאוד מלודית, אבל בו-בזמן מיוחדת. הוא תפס את הדופק של הנקודה החמקמקה ההיא, בה השיר הוא קליט, אבל לא נמאס ממנו גם בהשמעה המאה. זה לא נמצא בדיסק הזה. הלחנים שטוחים, חסרי מעוף ודי נמאס מהם כבר בהשמעה הראשונה.
"היד החמה" הוא אלבום יותר אישי של רייכל, עם שירים בהם מוזכרות אשתו ובנותיו. מותר לו. יש פה גם שני שירי-כפיים, שמנסים לקרוץ לים-תיכוני, אבל מפי רייכל הם בלתי נסבלים. הטקסטים לא העיפו לי את הגג וההפקה כולה מצטיינת במינימום ההכרחי. איפה הצליל העשיר, עם הכלים המיוחדים? איפה העיבודים ששואבים אותך פנימה? באלבומים הקודמים שלו. ההפקה הכלית המצומצמת חושפת גם את מגבלות הקול של רייכל. הוא לא באמת זמר ולא בכדי הטובים שבשיריו מבוצעים על ידי אחרים. השיר היחיד שיצא מפה לקבלנות-משנה, של זמרת בשם דנה צלח, נקרא "געגוע" והוא היחיד שמזכיר משהו מעבודותיו הקודמות של רייכל.
ככה שממש לא נסעתי עם הדיסק הזה לשום מקום. אכזבה בצד הזה של המקלדת, אבל היי, זה רייכל ובמעמדו הוא יכול לעשות כל מה שבא לו, גם דיסקים כאלה.