אני מת על אריק שבבו. לא הכרתי אותו עד לפני 45 דקות, אבל עכשיו הוא שבה אותי. ומה הפלא? "ממשיך ללכת", אלבום הבכורה שלו, כתוב, מולחן ומעובד כמו דיסק של שלמה ארצי. הקול של שבבו שונה, אבל אפילו ההגשה דומה.

קודם כול, זהו אלבום רווי נוסטלגיה, בנוי ממחשבות על פעם, מגעגוע לאז, מה שתמיד היה הפלסטלינה של ארצי. עכשיו, בואו תגידו לי אם אני חולם: למרות שיהודה כחלון עיבד והפיק מוזיקלית ועשה תכנות קלידים, האלבום הזה הוא פופ-גיטרות קלאסי ונשלט על ידי לידים מודגשים של גיטרות חשמליות ואקוסטיות. ומי מנגן את זה כך שאפשר לזהות מקילומטרים? נכון, סינגולדה. כלי נשיפה? ניצן עין הבר. והסאונד? הבנתם.

נרד לטקסטים: יש פה נוף ילדות, דמעות, מטוס ממריא, נבכה נרקוד, אולי תלך קצת לאיבוד וכך הלאה. גם בלחנים יש הרבה מקומות שמזכירים את הלחנים של ארצי. גם כשהוא עושה קולות, זה נשמע כמו בן ארצי, בנקודות השיר שבדרך כלל בן ארצי עושה קולות לאבא שלו. 8 מכל 10 אנשים שישמעו את השירים האלה יגידו שזה מה שזה מזכיר להם.

אני לא אומר את כל זה ממקום רע. להפך, בכיף. עשרות שנים מנסים פה לפצח את הנוסחה של ארצי. בינתיים, אריק שבבו הגיע הכי קרוב לזה. ממשיך ללכת? הוא כנראה יגיע.