את המרחק בין איתי לוי לזוהר ארגוב אי אפשר למדוד בערכים שהמתמטיקה מציעה. גם על ההבדל בינו לבין עמיר בניון אין מה לדבר. גם את משה פרץ הוא לא רואה באופק אפילו עם משקפת. עדיין, אני מעדיף את איתי לוי על פני כל האחרים, אחיו לז'אנר הקדוש הים-תיכוני, שלא הוזכרו פה.

לבד מהיותו זמיר צְלול-קול, לוי הוא דוגמה למה שאני מבקש להסביר כאן. את האלבום "כל העיר יודעת" כתבו, הלחינו ועיבדו 19 אנשים. ניגנו בו לפחות 50 נגנים. חרף כל זה, 13 השירים שכאן נשמעים הומוגניים להפליא ושייכים לסט אחד, ממש כאילו יד אחת עשתה את זה. למה? כי הז'אנר הזה (ואני ממש לא שופט) הוא שבלוני. יש תבנית, זרוק לתוכה נעים זמירות אחד, חבילה של שני-בתים-פזמון, אחד קילו כפיים, אחד קילו בלדה נוגה, תערבב עם בס-תופים ותן לזה להתקרר. אחר כך, הרוטב: אחד בגלמה, אחד חליל בוכה, שניים-שלושה כינורות וארבע כפות גדולות של דרדורי דרבוקה. אתה בוחש את זה בכיוון השעון ועוד פעמיים לכיוון השני (נגד עין הרע) ויש לך שיר ים-תיכוני למהדרין.

לכן לא חשוב אם יעקב למאי עיבד והפיק מוזיקלית, או תמיר צור, או אלי קשת, או אסף צרויה, או דודו קומה, או אופיר כהן. כולם עבדו פה ועשו – זוכרים שאני לא שופט? – עבודה מצוינת. אין הבדל, גם כי לז'אנר הזה יש חוקים שאף אחד לא ישבור. למשל, לעולם סדר השירים יהיה סירוגי – אחד כפיים, אחד שָקט, אחד קצבי, אחד הבלדה העצובה הנ"ל וכך הלאה. למה? ככה. או: השירים תמיד ייבנו משני בתים שיבוצעו בטון נמוך יחסית ואחריהם נסיקה לפזמון, שם הכלים נכנסים לטָרֶפֶת (מחילה, הייתי חייב) והזמר מראה לכולם את השקדים. או: המבצע יגיש את השירים בדיקציה טובה בדרך כלל, אבל יקפיד רק על חלק מכללי ההגייה וייפול באחרים. אין מה לעשות, לז'אנר חוקים משלו.

אני אוהב את איתי לוי ואת המזל שהיה לו לבחור ב"ליאם הפקות" (אייל גולן וכו'), שם שידכו לו כותבים טובים שיצרו בשבילו שירים טובים. את המילים של דולב רם פגשתי כבר באיזה מקום ואהבתי גם אז. כתיבה פשוטה, בלי יומרות ובלי לכלוכי שפה. גם גילי זכאי ואופיר כהן כתבו ללוי דברים יפים וכמובן, המלך החדש של התעשייה, אבי ("דרך השלום", "בוקרשט", "טרמינל 3") אוחיון, שכתב שלושה שירים ב"כל העיר יודעת". גם את אוחיון אני מעדיף על פני חבורת-יוסי-גיספן, שכתבה על אותם דברים עצמם, רק בשפה נמוכה ומעצבנת והייתה לה החוצפה להיעלב מכך שהז'אנר כולו סובל מתדמית נמוכה. אוחיון, במו קולמוסו, הציב רף חדש, חיובי בהרבה ונעים לאין שיעור לאוזן.

לכן "כל העיר יודעת" של איתי לוי הוא בעיניי אבן דרך שמסמנת: אם מזרחי – אז ככה.