בתוך זמן קצר הפכה יובל דיין לכוכבת גדולה, גם בעיניי. מדובר בהתנהלות. תראו, למרות מה שמקובל לחשוב, לדיין אין קול גדול. יש לה בעיה גדולה בצלילים הנמוכים והטכנאי מוסיף לה אקו שמהדהד את הצלילים הגבוהים שלה, כל זה עוד לפני הניקיון הבסיסי שמבצעים לשירה בכל הקלטה. מה שכן יש לדיין זה סגנון והיא גם יוצרת. את שתי המתנות האלה, תנו לי לנחש, זיהה שלומי שבת שטיפח אותה כבר באותו ריאליטי-שירה מפורסם, ממנו פרשה ברעש גדול. גם זה, בניגוד לשמועות, היה סגנון. שבת אכן מופיע פה ברשימת התודות של דיין ולי ברור למה. הוא לא תרם דבר לאלבום המסוים הזה, אבל הוא כיוון אותה היטב. שבת לימד אותה לשמור על עצמה, על הסגנון המיוחד שלה. הרי אין קל יותר מלסלסל את הקול של דיין עוד קצת, לכתוב לה ברבע שעה שניים-שלושה שירי כפיים ולהעמיד אותה על קו התחרות עם שרית חדד. רק לא מזמן ראינו איך עושים את זה לפאר טסי מול אייל גולן. אבל דיין הפנימה יפה מה שלמדה אצל שבת. היא מסלסלת את קולה לתוך היצירה שלה, לא כדי לקושש מעריצים. היא לא נופלת לבור המצמית של המוזיקה הים-תיכונית. היא מיוחדת. לא יודע מי מנהל אותה, אבל היא עומדת מולו יפה, לא מוותרת על עצמה. דיין, בסגנונה המיוחד, לא שייכת לשום נישה. היא ז'אנר בפני עצמו, ישראלי ושלה. היא כתבה והלחינה חמישה שירים מצוינים, עוד שניים נהדרים כתב דודי בר דוד וכתבו לה גם אהובה עוזרי, גלעד כהנא ודודו טסה. מלבד היכולת של דיין (מפיקיה) לשלם את זה, יש פה, שוב, אמירה סגנונית. עוזרי וטסה הם מוזיקאים מזרחיים, שעושים ותמיד יעשו כבוד לשורשים שלהם. הם מייצגים את המוזיקה המזרחית האמיתית, לא החרטוטים העלובים שממלאים את הרדיו. אגב, ספרתם נכון, תשעה שירים. פעם היה מקובל להוציא תקליט עם 12 שירים. זה שרד גם את הקלטות ותחילת עידן הדיסקים. אחר כך זה ירד משום מה ל-10 שירים. היום, השד יודע למה, כל אחד מוציא שמונה שירים, תשעה. עשרה זה כבר פינוק מיוחד למאזינים. למה?