עדי ארד היא זמרת-יוצרת, שחקנית בהבימה ובתאטרון היידישפיל וגם החזנית האורתודוכסית הראשונה בישראל. עכשיו, כשגמרנו עם כל התארים, היכונו לצמרמורות. קודם כול, הקול. לארד יש קול פנטסטי, שלם, מלא, ללא רבב. בהיותה שחקנית וחזנית, היא יודעת לעשות עם הקול הזה כל מה שהשיר דורש. אני מדבר פה על קול שהוא כלי בגרונו של בעל מקצוע מושלם, באמת משהו מיוחד.
ארד מלחינה מנגינות יפהפיות. מלודיה חצי-קליטה, עם פניות מעניינות, שמשאירות מאחור מי שמנסה לשיר יחד אתה בשמיעה ראשונה. היא שרה אטי, שרה קצבי, מסלסלת, עולה לגבהים, צונחת לנמוכים, הכול בשליטה מופלאה והנה אני מתלהב. עד שיר הנושא, הרביעי בדיסק, זה רק זמרת מעולה וליווי מדהים. ב"לפניך", מגיעים גם הקולות שהיא עושה לצד השירה שלה ומתברר לך שאתה קטן מכדי להכיל את כל היופי הזה.
היא מדברת עם בוראה על עניינים פרטיים ביניהם, על מקומה של האישה בעולם, האורתודוכסי, מן הסתם. היא מעלה בשיר את דמותה של חנה, אם-שמואל, המתפללת את מר לבה. בפיה של ארד זה בלוז-גוספל מרהיב.
המגוון שלה לוקח אותה אל "אדג'יו" של אלבינוני למילותיה שלה ולביצועים קורעי לב ל"עד מתי אלוהיי" ול"בואי אימא" הקלאסיים.
נדב ביטון עיבד, הפיק מוזיקלית ועטף את קול הזהב של ארד בליווי עשיר כראוי לו. אציין גם את התזמורים הנהדרים של אלדד ציטרין. איזו נחת.
היא מסיימת עם טריו נהדר. ניגון חסידי עתיק, שהיא שרה ב"טרילי-ליי-ליי", שגילח ממני את שאריות הציניות שעוד הצלחתי לשמור. אחר כך, "אבינו מלכנו" בלחן מרגש של מקס ינובסקי, שוב עם קולות מהשמים. לגמרי בסוף: תפילה לשלום המדינה, ללחן המוכר של סול זים, בביצוע מופלא, עם רביעיית הכנרים של חן שנהר.
אמרתי צמרמורות, או לא אמרתי?