זהו אלבום הבכורה של דבורית אנגל, יוצרת-זמרת, שכתבה והלחינה את כל הדיסק, חוץ משיר אחד שהלחינה למילים של דורי מנור. סיפור של אלבום, שכבר היה מוכן מזמן ואז התלבטויות, גניזה, הופלו שירים החוצה, נכנסו חדשים במקומם. אפשר לראות בזה חיפוש בלתי מתפשר אחרי "האמת שלי" שיש לכל אמן.
אין יותר מדי אלמנטים שמחים ביצירה של אנגל. היא "כמעט נוגעת", "אין דיבורים/ הם בעיניו מיותרים", "בתוכי נובט עכשיו ניחוח אֵינוּתךָ", "מפנה לך את עורפי", "שימי לב/ עוד אסון מתקרב" וכך הלאה. מה נאמר, חומרים מהחיים ואנגל שמה אותם על השולחן, עם כל הדכדוך בחוץ.
אהבתי את הקול שלה, עם משהו מחוספס קלות שמתאים יפה לשירים האלה. כשהיא מגבירה את שירתה, מתגנבת מתכת לקול שלה וגם זה הולם את האירוע. למרבה הפלא ולטובת הניגוד, רוב הטקסטים מולחנים קצבית, באיזה רוק-אלטרנטיבי, עם המון אפקטים אלקטרוניים. הניגוד הזה מביא את הרושם שאנגל שרה את עצמה מתוך השלמה עם הדיכּי המסוים הזה ובמקום ולהתכרבל בו, היא החליטה לצעוק אותו. לגיטימי.
דותן מושנוב, רונית שחר ואלון אוחנה הפיקו מוזיקלית ועיבדו את השירים, בחלוקה כזו ואחרת של העבודה. למרות זה ועל אף העובדה שעשרת השירים הוקלטו בארבעה אולפנים שונים, האלבום הזה נשמע מקשה אחת וצריך להגיד שאפו גדול למאסטרינג של ארן לביא, שדאג לזה.