באלבומו החמישי, מבסס אריק ברמן את מה שהיה ידוע קודם: הוא כנראה כותב הטקסטים המוכשר ביותר בעברית, בימינו אלה. בחלק משירי "אהבה ואלוהים אחרים" הוא דווקא לא מתעקש על החריזה המפורסמת שלו וגם אלה שירים איכותיים ביותר. לבנאדם יש מה להגיד והוא בא להגיד את זה, בשונה מכל מיני אמנים-לרגע שיש כרגע.

כדי לחדד נקודה, קחו בית משיר-יחסים, אותם יחסים שיצאו מהאף בפזמוני הים-תיכון. גם זה שיר על בחורה שעזבה, אבל אצל ברמן זה נשמע ככה: "לפני שלושה ימים החזקתי אותה/ אמרתי לה: 'היי, יחד ננצח הכול'/ הצמדנו ורידים, נשבענו בדם/ עכשיו היא על חוף הים במקסיקו// אבל אם יש אלוהים/ הוא כבר יראה לי את הדרך/ ואם אין – אז מה זה משנה?", ("התמונה הגדולה"). קאפיש? בטח שגם ברמן מילל, היא הרי עזבה אותו, אבל במקום לשאול את הקיר "מתי תחזרי?", ברמן לוקח את זה להרהורים על אלוהים, שיראה לו את הדרך, אליה, או אל איזו אמת אחרת ובין השורות – האם זה מקרה שהיא הלכה? האם בכלל יש מקריות? זה ההבדל, חודדה הנקודה, הלאה.

בצד שירי האהבה-אכזבה, ברמן נותן פה שירת מחאה מצוינת ב"איפה המצלמה שלי", "הלא כלום", "חיל ובהלה" ו"למה אתה למטה". משפט מכונן: "הציניות תפסה לציונות את השלטון". משפט מכונן 2: "ובתוך המכונה, תרגיל של פיקוד העורף/ 'הכן קברך לחורף'…". הוא חד ולא מפחד לדקור. בשיר התוקף את מכבסת המילים, הוא מביא את כל הוורסיות האפשריות שמתפתל גבר מול אישה במקום להגיד לה – את לא מספיק יפה. תפסתי פה מסר כפול: מי שמשתמש בכל התירוצים האלה הם גברים שמה שחשוב להם ביחסים זה כמה מספיק היא יפה או לא.

ברמן עדיין מבסס הרבה משיריו על מבנה בו המשפט האחרון זהה בכל בתי השיר. זה כמובן סוחב את העניינים מיד לכיוונים של ליאונרד כהן ויותר מזה – בוב דילן, גורו מוצהר של ברמן. כמו דילן, ברמן מסיע את הקריירה שלו מהכללי לפרטי. דילן פצח את המסע שלו עם להיטי ענק שחרפנו את כל אמריקה. בהמשך התכנס יותר ויותר לתוך עצמו, הפסיק להלחין את שיריו ועבר לירוק אותם בקולו החורקני. זה לא גרע אפילו מעריץ אחד ממאגריו. בתחילת דרכו, גם ברמן כתב מגה-להיטים (בקנה מידה ישראלי) ומאז הוא הולך ומאבד את המלודיה שלו ולא זורק חצי יריקה על ניקיון הקול והביצוע. האנשים האלה אומרים לנו: עכשיו, משלכדנו את תשומת לבכם, בואו תשמעו מה מעסיק אותנו באמת. ברמן של "אהבה ואלוהים אחרים" עדיין מלודי לאין שיעור מיציאותיו האחרונות של דילן, אבל הרבה פחות מברמן המוקדם של "המתוקות האחרונות", "מה עוד ביקשת?" ו"הגשמה עצמית".

ההגשה של ברמן לא מביאה בחשבון מוסכמות של אולפני הקלטות. זה לחלשים. ברמן שר כמו שבא לו באותו רגע, בקול אסתמטי ובלי ממש להחליט מהו הרגיסטר הנוח לו. זה זיקוק של הרעיון המעמיד את המילים במרכז היצירה ואת כל השאר (לחן, עיבוד, תזמור, הפקה) כהכרח בל יגונה.

מצד שני, יש פה את תמר אייזנמן. אייזנמן, מוזיקאית בחסד, עבדה לאחרונה בקבוצה שהופיעה עם סנדרסון. היא  גיטריסטית מעולה ופה היא עשתה הפקה מוזיקלית שאין לתאר. מה אגיד לכם? צריך לשמוע כדי להבין. לראשונה, נפרד ברמן ממשה לוי המסורתי אצלו ולדעתי, הרוויח בגדול. אייזנמן ערבבה לו כאן קאנטרי הכרחי, עם תנועות ברורות של סרפינג-שנות-השישים, עם פזילות משמעותיות לדילן ולכהן ("שמלה טבעת ומהר" מהדהד את "מגדל הפזמון"), אפקטים אלקטרוניים משוגעים ובעיקר – כלי מיתר ובעיקר בעיקר – חצוצרה. יצאה מזה חגיגה שלא תמיד מסכימה עם מה שכתוב בפסקה הקודמת, אבל צובעת את ברמן בגוונים שאפילו הוא לא ידע עליהם קודם.

יופי.