אלבומו החדש של מלך ההיפ-הופ הישראלי, סאבלימינל (קובי שמעוני) לא יכול להיות מנותק מהעבר. תאגיד "ת.א.ק.ט" בראשותו החזיק בשיאו עשרות זמרים, לוויינים, אולפנים, תקציבים וכל מה שצריך כדי לקיים סצנת מוזיקה עצמאית בישראל. אחרי הצלחה גדולה ועשרות להיטים, הגיעה ההתרסקות, בתהליך שנמשך מ-2005 בערך ועד לסוף העשור הקודם. "משפחת תאקט" התפרקה ורוב החתומים בה הלכו לדרכם ונעלמו מהתודעה המוזיקלית.

סאב הוציא אלבום סולו ב-2011 ומיד לאחריו אלבום אוסף (מסכם?) ונדמה היה שבא הקץ על אימפריית האדריכלים של ההיפ-הופ והראפ הישראלי. אם נשארה מוזיקה כזאת, היא חזרה למחוזות האינדי  והשוליים.

אצל סאב, כידוע, כישלונות זה לחלשים והוא רק מתחזק מהם. עכשיו הוא חוזר כדי למדוד אם הכתר עדיין מתאים לו לראש, עם "צבע לחיים", דו-מש שאפשר לקרוא כצבע לַחַיִים וגם כ(חזר ה)צבע (ל) לְחָיָיִם. זה בהחלט אלבום קאמבק של סאב והוא מצוין. למה? הנה.

סאב כותב את כל החומרים שלו בעצמו, כולל עיבוד והפקה. גם אם הוא נעזר, בחלק מהשירים, באחרים, הוא 1. דואג שהם יהיו מוכשרים כשדים ו-2. ברור שהמילה האחרונה והקובעת היא שלו. זה מבטיח שהמוצר שלו יהיה לרוחו ובדיוק כפי שהוא רצה להוציא אותו.

צריך להבין גם שלסאב יש הבנה מוזיקלית רחבה ועמוקה. הרבה טועים לחשוב, שאם הבנאדם עושה ראפ ומדקלם את שורותיו, הוא כנראה רחוק מהלחנות וקומפוזיציות. טעות גדולה. הפלייבקים הנשמעים ברקע, כשסאב יורה את מילותיו, הם ברמה גבוהה מאוד, מאוזנים יפה כדי לא למשוך פוקוס מהמסר המועבר במילים ומנוגנים לעילא. הוא לעולם לא יכפיף שורה לליווי, או לקצב. השורה מתארכת? תקבלו שם מעברון מדליק, שישאיר את השורה שלמה ואת הזרימה של השיר תקינה.

הוא עושה ראפ-רגאיי, היפ-הופ-מזרחו-חסידי, פאנק-ראפ, ראפ-קרחנה-מזרחית-כבדה, סול-היפ-הופ. כמקובל, הוא מארח זמרים וזמרים לקטעי השירה, על פי הנוסחה הידועה, שגם אותה הוא כתב לראשונה, עם ה"אור מציון".

קחו כמה משפטים משיר שכתב לאשתו: "…החלום של כל גבר/ שני קילומטר מעל כל היתר/…נתת לי את הרגעים הכי גדולים לעד/ הפכתי מאוהֵב למעריץ מספר אחד/ אז אני הראש – אַת הצוואר/ אני חושב על היום/ את מכינה למחר…", ("חלום של כל גבר"). זה בשפת הראפ, הכי אינטליגנטי שתצליחו לשמוע מהז'אנר ואני מכיר עוד כמה ז'אנרים שאפשר לכלול פה (והטעות לא נעלמה מעיניי: צריך לומר "מעריץ מספר אחת").

התכנים של סאב שונים וייחודיים לו. גם הוא לא מאושר מהמצב הכללי, המסים, היוקר, היעדר הביטחון וכל השאר. הוא גם כותב על זה, אבל סאב חותר אל הטוב. הוא אומר: נתגבר. הוא לא משאיר את האוזן שלך בבוץ, אלא מזמין תקווה למשהו אחר. יחד, זו מילה שיושבת חזק אצל סאב. אם נהיה ביחד, יהיה לנו כוח לשנות דברים שחולים פה. זה לא פוליטי, זה חברתי.

המשפט הכי חשוב של סאב, בשיר הכי חשוב כאן, "אל האור", הוא: "שוב התקווה חוזרת אל האור". מתחילת דרכו, סאב לא זנח את "האור". האור, כשמשהו לשאוף אליו, כמצב שבו נראה מעבר למציאות המבאסת. בשיר הזה הוא גם מארח את מומי לוי, זמר הסול הישראלי האולטימטיבי, שלא נעדר משום אלבום של סאב ובצדק. למומי לוי יש עוצמה נדירה בקול, גם כשהוא שר בשקט. משהו פנימי עם המון כוח שיוצא לו בשירה וכאן הוא ממש לא שר בשקט.

"אל האור" הוא סיכום הולם לאלבום החזרה של המלך, שבא לעשות סדר בבלגן ולדרג (על פי מדד הנאמנות) את כל הטור שהולך אחרי האלפא-דוג.

סאב, כמו סאב, מסיים את זה עם "חלום של כל גבר" בגרסה מזרחית, עם שיר הנושא הראפו-חסידי בגרסה אקוסטית ועם "לנצח הוזה אותך" ו"אל האור" בגרסת לייב מהקונצרט שנתן עם אמניו. שאפו.