זהו אלבומם השלישי (בעברית) של צמד המוזיקאים וייאמר מיד: החלש שבהם. מהדיסק הזה עולות שלוש בעיות מרכזיות ביצירה של השניים: אי-מימוש הפוטנציאל, מוזיקה שבלונית וכתיבה נאיבית.

הכישרון של גיא ויהל אינו מוטל בספק. הם מלודיסטים מוכשרים, מנגנים בהמון כלים, שוחים היטב ברזי ההפקה והנדסת הקול וגם מבצעים לא רע בכלל. אתה יכול להימדד לפי הדבר האחרון שעשית, או לפי מה שיכולת לעשות, אם היית מממש את היכולת שלך. גיא ויהל, חמושים בכל הכישרון הזה, מפסידים את הקרב מול הפוטנציאל שלהם עצמם. הנשק הכי חזק שלהם, ההרמוניה הקולית ביניהם, כמעט שלא בא לידי ביטוי.

ב"השמש תזרח", יש להם הלחנות טובות של שניים-שלושה שירים (הם מהמצמצמים, בסך הכול יש כאן שמונה שירים). הבעיה היא במסגרת הקבועה של היורו-פופ הזה שלהם. הסגנון הזה אבד מן העולם ואני מאלה שמצטערים על כך, לפיכך אני שמח שגיא ויהל נוגעים בו ומשתמשים בו ולפיכך אני לא מרוצה מהשבלוניות של הצליל שלהם. בכל שיר: בית, או שני בתים, הרמה אלקטרונית עמוסת-אפקטים לפזמון וה"דרופ" הקדוש. דרופ הוא מהלך מוזיקלי קצר, בדרך כלל אלקטרוני, שמשמש כמוטו של השיר ותפקידו להיחרט בזיכרונו של המאזין ולהציק לו שם כהנה וכהנה, דוגמה בולטת: הקטע המרכזי ב"Wake me up", של אביצ'י.

הגענו לכתיבה ופה התמיהות רק מתעצמות. בחמישה מהשירים מוזכר דן תורן כשותף לכתיבת הטקסט ואם זה דן תורן המוכר והטוב, קשה להבין איך הדברים האלה יצאו מתחת לעפרונו. כתיבה נאיבית, מסתורית שלא לצורך בחלק מהמקרים, מפורטת מדי בשאר. גם פה, הם כבר הראו שהם מסוגלים להרבה יותר.