14 שנים חיכה גרייניק מ"ימים של שקט", אלבומו הראשון ועד זה שכאן. טוב, הוא גם שחקן תאטרון וקולנוע ועוסק בעוד פרויקטים. ב-2000, הוא פעל במסגרת "לולה", ההרכב הממוצמץ עם עידן אלתרמן, ירדן בר כוכבא ויסמין קידר. אז הנה, הבשילו 10 שירים ונהיו לדיסק. כבר נאמר: להתהבלות הסטנד-אפיסטית עם אלתרמן אין כאן זכר. זאת פאזה אחרת. במוזיקה שלו, גרייניק רציני, אם גם ציני-משהו.
"גרייניק ©", ואתו גרייניק עצמו, נעוצים היטב אי שם בשנות ה-90'. זה לגמרי בסדר. לא כולם חייבים לקוד בפני תרבות ה"טודו-בום". זהו אלבום חצי אוטוביוגרפי של גרייניק על חוויותיו מהילדוּת, מהנערוּת, מהבגרות, מהאבהות.
תפס את אוזני "שיר אהבה דו-גלגלי", על אהבת ילדות שלו למישהי על אופניים, שבשביל להרשים אותה, הוא מבצע תעלולים מסוכנים עם האופניים, אבל כשהיא תלך (עם אחר) הוא שוב יצטרך גלגלי עזר. אהבתי את המשל של העיניים הבוגרות על תמונת הילדות הזאת. עוד משהו יפה הוא "לא נגרעת במאום", שיר תפקידים, שגרייניק שר עם רות רסיוק, מי זאת?, קול נהדר.
הכתיבה של גרייניק מספרת סיפור, אבל לא את כולו. הוא משאיר למאזין מספיק מקום כדי למצוא את עצמו בעלילה. זאת הכתיבה הפשוטה הכי טובה שנתקלתי בה זה שנים.
את המוזיקה שלו אני מתקשה יותר להגדיר. מין פופ קליט, כפרי כזה, תיאטרלי לפעמים, שמדי פעם גולש למשהו שמזכיר רוק. מלודי מאוד. לגרייניק יש קול מצוין, גבוה, ברור ושלם.
ואז מגיע השיר התשיעי, "יפית": "למה רזית יפית/ למה יפית יפית/ יותר אהבתי אותך דָּבָּה/ הייתה יוצאת ממני לבה…". שיר קופצני, פופי, חצי-בדיחה, כנראה, בעיני גרייניק. מצד אחד, הוא אהב אותה יותר שמנמונת ורק שלו ועכשיו, כשהיא פצצה, כולם רוצים אותה והיא גם. כאילו לגיטימי. מצד שני, לקרוא לבעלת משקל "דָּבָּה" זה חורק לי באוזן ונכנס ברעש למגרה של "לא מתאים".
אלעד אדר עיבד והפיק מוזיקלית בלי מגבלות ועם אהבה גדולה לחומרים של גרייניק.