טוני ריי הוא אגדת רגאיי ישראלית. הוא נושק ל-70 ונשמע רענן כמו שנשמע כשהתחיל להקפיץ אותנו בסוף שנות ה-60'.

זהו אלבומו התשיעי של ריי וכבר מהשיר הראשון הוא מעמיד את העניינים על הצהרה ברורה: אני שחור וגאה. ריי עוסק פה לא מעט בגזענות שגם בישראל לא נקיים ממנה. ריי כותב פה גם על השחיתות השלטונית בישראל ועל קשיי היום-יום כאן. כשזה מגיע ברגאיי, האסוציאציה הראשונה היא בוב מרלי. הוא אכן מושפע רבות ממרלי, בתוכן, במסרים, במוזיקה, כמו גם מהזמר הג'מייקני דניס בראון.

ריי מתיר פה גם הצצה לחייו הפרטיים בשירים "גלעד" (חברו הטוב) ו"תמרה" (נכדתו). הקול צרוד כבר, אבל האנרגיה נמצאת שם ומתרוצצת משיר לשיר. בגרסה המפתיעה שלו ל"אני ואתה" של אריק ומיקי גבריאלוב, זה ריי בשיאו.

זיכרון רחוק: בשיר "לאה גנוב" (שלום חנוך), ששר דורי בן זאב, מין חצי-רגאיי-חצי-קליפסו, יש בפזמון מין עיבוד קולי מדליק ונתקע לי בראש שעושה אותו טוני ריי.

מי היה מאמין שנזכה לשמוע שוב את המאסטרו מקפיץ את הרגאיי שלו. איזה כיף.