פעם בכמה שנים, יוצא עמיר לב מהשאנטי הגלילי שלו ושם כמה שירים על תקליט. איש מאוהביו, ואני אחד החזקים, לא שוכח אותו בין התקליטים, אבל החיכיון קשה. "חשמל מהשמש" הוא אלבומו השביעי של זוכה פרס אקו"ם ("מחבר השנה"), על "נוגע בדרכון", אלבומו הקודם מלפני ארבע שנים.

קטני אמונה ואוזן אומרים על לב שהוא מונוטוני, שהוא לא באמת שר, שהוא מדקלם שני אקורדים לפה ולשם. טוב, הם אמרו את זה גם על ליאונרד כהן ועל מאיר אריאל. הלוואי שיגידו גם עליי.

"פחות אנגליה – יותר שמש", הגדיר לב, שהוא ההגדרה המילונית ללקוֹניוּת, את האלבום הזה שלו. אכן, הסאונד הכללי גרע מעצמו קצת רוק והוסיף לעצמו קמנצ'ה, עוּד וכלי הקשה, אבל הצליל של לב נשאר הצליל של לב.

בשירה חרוכה, הוא טוחן אלינו את המילים המופלאות שלו, מצלם תמונות מהחיים שלו ברזולוציה כל כך כללית, שכל אחד יכול לבוא, להתיישב בתוך השיר ולהזמין משהו לשתות, רצוי חריף. למשל: "סערה אמתית/ עמודי חשמל/ נתקענו במעלית/ הרווחנו את הזמן…", ("הירוק העולה"). זה בסדר לתת למילים האלה ללטף אותך, כשהמוח מתניע לאלף המחשבות שיש על איך הם הרוויחו את הזמן. זה עמיר לב. רק הוא.

עוד אחד: "…ואת עושה קעקועים/ עכשיו זה לא כל החיים…", ("יש כיוונים"). הוא עשוי לקפל כאן לתוך 8 מילים, ליד העמדה שלו בעניין, שיחות שלמות שהיו לו אתה על קעקועים, משהו שאתה עושה בתחושה זחוחה של עכשיו, אבל מלווה אותך לכל החיים, גם בזמנים שאתה מרגיש, אפעס, קצת פחות זחוח.

באלבום הזה, יותר מתמיד, לב חוזר על משפטים פעמיים, שלוש ויותר. מרגיש לי כמו צורך שלו לשכנע גם את עצמו ולהרגיש על אותן המילים כל פעם משהו אחר.

ועכשיו לגילוי: כבר כמה אלבומים שלו, שאני חושד ועכשיו אני די בטוח. עמיר לב באמת יצא לגלות מהמלודיה. הוא הרי כבר כתב מנגינות מגוונות מאלה. לדעתי, לב מחזיק במנגינה כמו בעוד כלי, לא יותר. משהו שמשרת את המעבר של המילים שלו הלאה, החוצה, לעולם. בסוד, אגלה רק לכם: בשירים של עמיר לב, כל ההתרחשות המוזיקלית, כל הלחנים נמצאים בליווי הכלי.