ב-2012, הוציא יזהר אשדות אלבום חדש – "עניין של הרגל". רוב השירים בו נכתבו (כרגיל) על ידי אלונה קמחי. כך גם שיר הנושא, העוסק בהשחתת המידות, שיש לדעת הכותבת, אצל חיילי צה"ל הנאלצים לבצע משימות שיטור בשטחים. כמקובל במחוזותינו העלובים, הופצץ אשדות במיטב הביוב שיש לטוקבקיסטים להציע. חלקם, אגב, אנשים אינטליגנטים ומשכילים. לאיש מהם אין כל כוונה לכבד את דעתו השונה של האחר, אף פעם ובשום עניין. מפקד גלי צה"ל אז, ירון דקל, הורה לפסול את השיר לשידור בתחנה. כך הודר נער הזהב, שגדל בתקליטייה המיתולוגית של גל"צ, פרח וזרע שם, עם יאיר ניצני, את זרעי "תיסלם".

הזכרתי את זה, כי באלבום החדש, "כך הולך הרוח", אין שום דבר דומה לזה. אולי, במרומז, בשיר "הפעם זה מרגיש אבוד". שום דבר מפורש, בכל מקרה. אשדות, בידוע, מחזיק בדעות מהצד השמאלי, אבל נאמן להחלטתו שלא להחרים איש, הוא מופיע בכל מקום, גם ביהודה ושומרון. אבל אנחנו פה בשביל המוזיקה.

גילוי נאות: אצלי בבית, יש קיר-דיסקים, על מדפיו כ-2,000 חתיכות. הדיסקים של יזהר אשדות לא שם. הם נמצאים במדפים סמוכים, יחד עם כל יקירי אוזניי. "המועדפים", יעני.

"כך הולך הרוח" הוא אלבום מעורבב, שמתחלק לשניים: שישה שירים ועוד שישה קטעים אינסטרומנטליים. אשדות "גילה" מחדש את הסינטיסייזרים הישנים שלו, שלא נגע בהם 30 שנה. העלה אותם לאולפן שלו, חיבר אותם מודולרית אחד לשני והתחיל לעשות מה שהוא יודע הכי טוב: מוזיקה. בעבודה הזאת בולט אשדות המוזיקאי. אי אפשר לתאר במילים את מפלי הצלילים המופלאים שאשדות מצליח להפיק מהציוד הוותיק, אז לא אנסה.

אחרי עבודה רבת-שנים עם בת זוגו, אלונה קמחי, ב"כך הולך הרוח", יהלי סובול ("מוניקה סקס" והוא עצמו) כתב את כל המילים. בעיניי, סובול הוא משורר הרוק הפעיל הטוב בארץ, ודאי עד שמיכה שטרית יתעורר מתישהו. ב"זה לא הזמן", כותב סובול: "יש זמן להתייאש/ לזה תמיד יש זמן…". כמה שהוא צודק. אני אוהב את הכתיבה של סובול. הוא לוקח עניין, מקיף אותו, נכנס רגע פנימה, יוצא שוב להיקף. נחמד לעקוב, רק שהדיסק הזה מגיע ללא חוברת מילים, רק עם פלקט מתקפל המכיל תמונות וקרדיטים וזה, אומַר בעברית אחרי סדרה של נאצות בהונגרית, ממש לא בסדר.

ההלחנה של אשדות חוזרת פה למלודיות הנהדרות מפעם. אהבתי במיוחד את "את והגשם", שיר קסום עם עיבוד מינימלי לגיטרת חשמל, במקצבים שמזכירים את "נועה של הים" המופתי. גם שיר הנושא נפלא וגם "זה לא הזמן".

הסאונד האלקטרוני גולש מהקטעים הכליים אל השירים ואשדות מאזן את זה עם כלי מיתר, בהם כמובן בולטת בצ'לו מאיה בלזיצמן, ההכרחית.

אשדות עיבד את כל הדיסק עם מי שהוא מכנה "המבוגר האחראי בחיי" – משה לוי. לוי תורם קלידים אלקטרוניים משלו והעבודה שלו היא, כתמיד, מושלמת בעיניי. אשדות כנראה מרגיש את גילו ושזה הזמן לחלוק את הידע שלו עם הדור הבא. הוא פתח דף פייסבוק בשם "Sound & Vision" ומעלה לשם סרטונים שצילם והגיגים מוזיקליים שהגג. גם באלבום הזה הוא משתף פעולה עם רונה קינן, דורון טלמון ("ג'יין בורדו") ורודי ביינסין. פיטר רוט עושה קולות וגם שלומי שבן פה.

נחת.