עדי שחם היא חיית מיקרופון עצומה. קול חזק, מתכתי. היא לא שרה את הטקסטים שלה. יותר מתיזה אותם החוצה. בועטת את זה ישר לפרצוף. לפרצוף של מי? זו כבר שאלה, כי מי נמצא שם לשמוע?
אני שמעתי. "צבא של מכשפות", שאגב, אורב לגברים שלכן בלילה, (על פי שיר הנושא), הוא דיסק שבהחלט מאתגר את מערכת העיכול. לא אומר "תמונות קשות, יונית", אבל לגמרי טקסטים דוקרים. הכול נושא אופי פמיניסטי חריף. משהו שמריח כמו מרד, כמו השתלטות נשית על היקום, כמו ירידה למחתרת, כדי לעלות משם חמושה ולרסס את כל מי שמפריע.
שחם היא יוצרת צעירה, שחיה ופועלת בישראל והעברית שלה מקולקלת בהתאם. כמו כל בני דורה, היא מבטלת את צורת ההִפעיל לטובת הֶפעיל. החיריק לא בא להם טוב, לחבר'ה האלה. בשיר "המחלה שלי", שוב משהו מגפתי מטעמה, שמשתלט עליך ומלווה את כל יומך, עד שיכריע אותך, היא כותבת: "המחלה שלי קמה לפני הזריחה/ המחלה שלי עושה שכיבות שמיכה…". אם אין פה איזה משחק מילים מתוחכם, הכוונה הייתה כנראה לשכיבות סמיכה.
המוזיקה של שחם מונוטונית למדי, אבל תפורה בתפירת עילית לטקסטים. יש פה בס וגיטרה חשמלית, אבל בעיקר סינטיסייזרים ומכונות תופים, במה שנשמע כמו הפקת הלואו-פיי של העשור. רק היא ויובל רוזין (מישהו אמר "יוריתמיקס"? הרבה פחות מלודי).
כשתגדל, שחם ודאי תרצה להיות צ'ה גווארה של המוזיקה הישראלית. אני בהחלט יכול לדמיין אותה על במה, חגורות של טקסטים מהפכניים מוצלבות על חזה ובידיה מכונה שיורה אותם על הקהל. יכול לדמיין, אבל לא אשב באותו קהל.