"שחורה", הדיסק של חן לב ארי, הוא מקרה מורכב וקשה. בעיקר, כי אני לא מבין אותו. בהחלט יכול להיות שהבעיה היא אני, אבל אני לא נושא טור הזה. הדיסק של לב ארי הוא הנושא והייתי כותב שהוא קשה לעיכול, אבל הוא קשה כבר בנגיסה.
לב ארי כתבה את כל השירים כאן, למעט אחד של אבא של אביב גפן. בואו, ניקח קטע אחד: "והיית מביט בי בעיניים טרודות/ בחיוך המוכר/ לא הסגרת דבר/ אבל/ התפוח מורעל/ ושתקנו/ ערב ערב/ והצל הרודף/ מבוהל ועייף…", ("זאב"). אוקיי, אפשר לקלוט פה זוג שעובר סרט רע וזה אכן כתוב בעברית, אבל מה אומרות המילים האלה? עולם האסוציאציות של לב ארי כל כך פרטי ומפותל, שאין דרך להבין אותה ותקנו אותי אם טועה: היא הרי הוציאה דיסק כי רצתה למסור משהו למאזיניה. מה עם איזה מאמץ קטן כדי שהם גם יבינו מהו אותו מסר?
הלחנים של לב ארי הם מנוכרים, לא מתקשרים ולא נעימים. מטרידים את האוזן. לא בשביל זה אנשים שומעים מוזיקה. עזבו אנשים, אני. אתה מכניס את הדיסק למכונה, מצפה להכי טוב שאפשר ומתנפלים עליך הצלילים הלא-חברים האלה, עם העיבוד האגרסיבי מדי של עומר הרשמן. אני מבין שיש פה אווירה ליצור ואמירה להגיד והכול נהדר, אבל אליי זה לא מדבר, הניכור הזה.
לב ארי, יש להאמין, מגישה את החומר שלה נאמנה לתחושות וגם אם אני ממש מתאמץ, קשה לי לראות מי עשוי לאהוב את זה. לא הייתי מתגרזן ככה, אילולא השיר האחרון, "ציפורים" שמו. שיר שיר. טקסט שמדבר אליך ולחן טוב. כמו שאמר פוגי: זה יכול להוציא מטבח מכליו. הבחורה הזאת מראה שהיא יודעת איך עושים שיר, אבל כל הדרך לשם אתה הולך תשעה שירים על קוצים. ביטס מי.