האלבום החמישי של רונה קינן, שבע שנים אחרי הרביעי. לא מפנקת. אם לסמוך על דבריה שלה, האלבום הזה הוא ניסיון לחפש את המקום ממנו באה, דרך שני נושאים ראשיים – תמוז ותפוז. זה בקיץ, זה בחורף. הכתיבה העלתה בקינן זיכרונות על אהבה ראשונה, ההפגנות שהייתה הולכת אליהן כילדה עם הוריה (שמאל, אלא מה) והרבה גלים של נוסטלגיה עירונית בתל אביב.

"זמן התפוז" אינו אלבום פוליטי, אבל מי שיתעקש, ימצא הדים מעוכים מהמכבש הימני שעובד פה 24/7, בעשור האחרון. קינן מבטיחה שלא מדובר רק בַּשבר, אלא גם בחיפוש התיקון שלו ומציאה את האהבה, כתשובה האולטימטיבית לכל הרע שנמרח עלינו בלי שנצליח לגרד את זה העור. ההיכרות רבת-השנים שלי עם החומרים שלה מוציאה מהמשוואה את ההיתממות, כך שהיא כנראה באמת מאמינה בזה.

הכתיבה של קינן פותחת את הדמיון למרחבים. למשל, שיר על בטן-הלילה שהורה דברים, שיוצאים החוצה בלוע-הבוקר ("מראה שבורה"), או שיר על הזמן הזה, שהוא גם נוכח וגם נסתר, זמן רע ("הזמן הזה"). היא אוהבת לקחת דברים של אחרים ("מראה, מראה שעל הקיר", "השמלה הסגולה", "אל תגידי כן ואל תגידי לא", "אל תגידי לי יום יבוא/ הביאי את היום") ולהשתמש בהם שימוש חוזר לצרכיה, בהקשרים שלה. בעיקר אני אוהב את האמירה הברורה שלה, קריסטל-קליר.

המוזיקה של "זמן התפוז" הן ההלחנות היפהפיות של קינן עם ההפקה והעיבודים של תום דרום ותמיר מוסקט. השלישייה הזאת מנגנת על מיליון כלים ויצרה פה, כמו שמציע הקומוניקט, משהו ש"בין פולק עדין לפופ אלקטרוני". על פולק עדין, התרוממה לי גבה, אבל יש פה בהחלט פופ עם אלקטרוני, למרות שלדעתי, המקצב המועדף על קינן הוא עדיין הטנגו. הגאונות שלהם באה פה לידי ביטוי בעובדה שלמרות העומס של הצלילים והאפקטים, אין משהו שמפריע ודבר לא הולך לאיבוד.

משובח.