אלון גילרון מוכן להיות הוא ואל תעבירו את זה ככה. די מורכב להיות הוא. כדי לרכך את השפיצים, הוא מקדים לאלבום קטע בשם "תיהנה" (דיבור על ליווי מינימלי): "תכלס, מה אני רוצה? אני מסתכל אחורה ורואה את עצמי אחרת מאיך שהסתכלתי על עצמי אז. אני רואה אדם שמח יותר, שלם יותר, חופשי יותר…" וכך זה ממשיך. לא קטע ארוך, אבל מלמד על הבנאדם, מספר על עצמו שהשתנה – מהשטותניק שהיה פעם לדפוק ממורמר, שזה העכשיו שלו.

אגב, אדם שמח, גם בשיר הנושא הוא שר "אני כועס, אני עצוב/ אני בודד, אני שמח…". איזה שמח. 11 שירים יש פה ואין פה גרם אחד של שמחה. גילרון חופר בתוך עצמו, מוציא שירי יחסים שבורים והרהורים מקולקלים על החיים הלא-מי-יודע-כמה שלו. אני יושב פה, עם האוזניות ועם כל השנים שכבדות לי על הכתפיים, מפרקים גמורים וכל זה ומקשיב לבלוז הצעיר הזה. לא בלוז-דיכאון, אבל תחושת אין-טעם עמוקה.

התקליט הזה הוא הפקת לואו-פיי מפוארת. גיטרות שמנגן גילרון, בס, תופים, קצת פסנתר וקולות. עיקר התפקידים נתונים לגיטרות והשיריים די אִטיים, ככה שאני מכריז על גילרון כבלוּזר של 2019, למרות שרק יוני התחיל.

גילרון מציג פה שירה לא יציבה, עם קול לא גמור. פעם הוא שר נמוך, פעם הוא מתקשה בנמוכים, פעם צלול, פעם עכור. אני מנחש שהשירים הוקלטו לאורך תקופה ארוכה, מכיר את זה מקרוב. הקול הלא יציב הזה דווקא מסתדר לי יפה על הטקסים האלה והלחנים העגמומיים. זהו, מצאתי את זה: בלוז עגמומי, זה מה שזה ואני אהבתי את זה מאוד.