את בני בשן פגשה האוזן לראשונה בגלי צה"ל. בשן הצעיר התקדם שם עד שהחזיק תכניות שלמות, הטובות בהן – "החדר של בני" ו"בשנטי". מי שנפל לתוך משמרות לילה בשנתיים האחרונות של האלף הקודם, זוכר ודאי שבשן הציל לו את העניינים לא פעם. התכניות שלו היו מפתיעות, מבריקות, הזויות משהו. ואז הוא הוציא דיסק. זה היה ב-2004, נקרא "בואו" ולא התמסר בקלות. עכשיו הוא צץ לתחייה עם דיסק שני – "מעשה באדם". עדיין לא מתמסר.
לבשן יש קול נמוך, יפה וכובש. כשהוא נשאר בזה, השירים נוסעים על גריז. כשהוא עולה לצעקות בטונים גבוהים, זה נשמע פתטי. העניין הוא שבשן בבסיסו הוא איש מתריס וצועק. הקטעים החשובים שלו, עם המחאה והבעיטה, באים אצלו בצליל גבוה, שם – כאמור – נפגמת האותנטיות שלהם. כשהוא מגזים לכדי שירה אופראית, העסק הופך לבלתי נסבל בעליל. חבל, כי הארס הציני שלו יכול לחדור גם בלחש.
בשן נוסע בשוליים היותר הזויים של המוזיקה הישראלית, שם לכל אחד יש את הנישה המיוחדת שלו. גם הסגנון של בשן ייחודי לו. זה לא אומר שאין לו מה להגיד ושלא כדאי לכם לשמוע.
אז בשן הוא עוף מוזר, ציני כמו שצריך ולא דופק חשבון לשום מגזר-מגדר. הוא יודע להשתמש בעברית גסה מהרחוב ובאותה נשימה להתפייט במשפט הבא. עולם הדימויים המיוחד של בשן מספק כמה שכיות חמדה בעברית המיוחדת שלו. למשל: "…"להלחין את הזיעה שלי/ כבר שכחתי שיש עצב בסיסי/ שדיכאון זה לא מצב רוח רע/ אבל אני לומד ושוכח/ תמיד להיות צורח…", ("תתקרב").
יש שירים שפותחים פה ושואבים אותך פנימה, שבוי ונכנע. יש שירים שמושיטים לך זרועות ואחרי שלוש דקות אתם מתחבקים. בשירים של בשן יש תקעים – אתה צריך לבוא עם השקעים שלך ואז להתחיל לחפש מה מתאים למה ואיפה אתה מצליח להתחבר לשטף הזרם הזה.
ב"מעשה באדם", בשן מציע מספר רצועות בעלות אופי מתחזק ומסורתי, עם פניות ישירות לאלוהים. הוא מציג כאן גם הרבה בדידות ולא מעט כאב, אבל לוקח יותר בסבבה. הגיל, אתם יודעים. הוא פרש בודד, שאחת לכמה שנים, מקבץ סביבו חבורת נגנים מוכשרת וזורק החוצה מה שהצטבר לו בפנים. התלבטתי ימים בניסיונות להגדיר את המוזיקה שלו. גדול עליי, אבל מדובר ב-14 קטעים מרתקים.